גרפיק - בלוג העיצובים שלי

מכירים את זה שיש לכם פתאום חשק לכתוב? עדיין אין לכם רעיון ואתם פשוט מתחילים לכתוב, מגלגלים את המילים על הדף ולאט לאט נוצר לכם סיפור, לאט לאט הרעיון בא והעלילה מופיעה.

זה בדיוק מה שקרה לי עם הסיפור הזה, והתוצאה לדעתי פשוט נהדרת, אמיתית.

מקווה שגם אתם תרגישו ככה.

תהנו ואל תשכחו להגיב!

* * *

הבית האמיתי שלי

הגעתי לבית הזה. בית קטן וצנוע, עם גינה וכניסה ירוקה שאמא שלי כל כך אהבה. אני לא מאמינה שאני חוזרת לכאן שוב. אני שונאת את הבית הזה, שונאת את העיר הזאת, שונאת את הכל.

הגעתי לכניסה וחיפשתי בתוך האדנית את המפתח. כמו תמיד הוא היה שם, כאילו שהוא חיכה שנים שאבוא לכאן שוב.

פתחתי את הדלת ואני חושבת שהידיים שלי רעדו קצת. הטראומה מהבית הזה עדיין נשארה בי. התמונות, המראות הקשים, הדם שנשפך כאן. את כל אלו הייתי צריכה לראות. למה? למה ילדה קטנה בת 6 צריכה לסבול ככה?! למה ילדה בת 6 שנולדה לאבא שברח ואמא פסיכית, צריכה לסבול בגללם?!

התקדמתי אל תוך הבית. הכל נשאר כפי שהיה. אפילו התמונה של אבא עדיין הייתה מרוסקת על הרצפה ואף אחד לא טרח להרים את השברים.

אני זוכרת איך שנאתי את אבא. האבא הזה שהשאיר אותי לבד עם אמא משוגעת ועזב. פשוט ככה, עזב. הוא אפילו לא חשב לקחת אותי איתו, רק השאיר פתק שכתב בו שתי מילים בודדות, "אני מצטער".

אני מצטער?! אני מצטער?! זה באמת מה שהוא חשב שיעזור לי?! הוא השאיר אותי לבד, להתמודד עם החיים שהגורל נתן לי, אם אפשר לקרוא להם בכלל חיים.

הרמתי את התמונה של אבא. הבטתי מסביב, עדיין קצת המומה, קצת מפחדת, עדיין לא מעכלת מה שאני עומדת לעשות.

על הכורסא הבחנתי בספר שאמא אהבה. פתחתי בעמוד שנשארה בו הסימנייה והתחלתי לקרוא אותו.

אמא שלי אף פעם לא הרביצה לי. היא הייתה צורחת בכל הבית כשהייתה עצבנית עלי, אבל היא אף פעם לא הרימה עליי יד. תמיד שמרתי את המספר של שולה אצלי בכיס, וכשאמא הייתה מקבלת התקף הייתי מתקשרת אליה. רק שולה ידעה מה המצב בבית, אף אחד אחר אפילו לא ניחש.

"תמי, מה זה?" פעם אחת היא שאלה אותי כשאחזה במבחן בתנ"ך שנכשלתי בו.

"אני מצטערת, אמא." השפלתי את מבטי, מוכנה לסיוט הבא. תנ"ך זה היה המקצוע הכי חשוב לאמא, קידוש השם ושמירה על המצוות היה חלק ממנה, כנראה שהיא חשבה שזה היה גם חלק ממני.

באותו היום היא כל כך כעסה עליי, זה היה אחד הימים הכי נוראים שזכרתי ממנה. היא התחילה להעיף דברים, ביניהם גם את התמונה של אבא, עד שאחד הרסיסים נכנס לה אל תוך היד.

"שולה, אמא שוב בהתקף נוראי! תעזרי לי!" צרחתי אל תוך הטלפון.

לאחר רבע שעה שחשבתי שהיא הולכת להרוג אותי, הגיעה שולה עם שני רופאים שהזריקו לאמא שלי סם הרגעה. הם לקחו אותה מהבית וזה היה היום האחרון שראיתי אותה.

סגרתי את הספר והנחתי אותו על השולחן. הרגשתי שהגרון שלי מתייבש ואני חייבת לשתות. נכנסתי למטבח והוצאתי כוס מהארון. מזגתי לי מים וראיתי את ההשתקפות שלי מהם. לא נשאר זכר מהילדה האומללה שהייתה אז. היום אני אישה חזקה שלא נותנת שאף אחד ידרוך עליה. זאת אני היום, אחרי הכל.

"אנחנו לא מוצאים אותה, חיפשנו בכל העיר."

"מה? אבל היא חייבת להיות כאן באזור! לא יכול להיות שהיא התרחקה כל כך!" שולה צעקה על השוטרים שהודיעו לה זה עתה שנעלמתי.

"אנחנו מצטערים." הם הסתובבו והלכו.

אחרי שלקחו את אמא למוסד, החלטתי שעליי לברוח. הייתי בת 13, שולה לקחה אותי אליה הביתה אבל הרגשתי שאני רק מכבידה עליה. היו לה עוד 3 ילדים חוץ ממני. לא ידעתי לאן ללכת אז פשוט רצתי ורצתי, מקווה להגיע למקום כלשהו.

ברחתי אל חיים טובים יותר, חיים שמגיעים לי.

הנחתי את הכוס על השולחן. "תנשמי, תנשמי" אמרתי לעצמי.

"גברתי, הבית הזה נהדר, רק צריך לנקות כאן קצת אבל אני חושב שנקנה אותו, נכון אורלי?" פנה אליי הזוג הצעיר לאחר שסייר בבית.

"כן, הוא מושלם בשבילנו." ענתה לו בחיוך.

"בסדר, אז בואו נחתום." הצעתי להם, מנסה לחייך כמה שיותר, למרות העצב מבפנים.

חתמנו על החוזה, נתתי להם את כל שכפולי המפתחות שהיו לי לבית הזה ונפרדתי מהם לשלום.

הלכתי הכי מהר שיכולתי, ולא העזתי עוד להביט לאחור, רציתי רק להתרחק משם ולא לחזור לעולם. הדמעות התפרצו ממני אבל ידעתי שזה המעשה הנכון לעשות.

זהו, הימים האלו נמחקו ממני, סופית. אני חוזרת לבית שלי, לבית האמיתי שלי, עם בעלי ובתי הקטנה בת ה-6 שזכתה לחיים טובים יותר משלי, חיים נורמאליים, חיים של ילדה בת 6.

 * * *

הסיפור משתתף בתחרות "כתיבה נוצרת" כאן-

 http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=8919694

12.4.08 - הסיפור זכה בתחרות "נשים גיבורות" בבלוג כתיבה נוצרת.