גרפיק - בלוג העיצובים שלי

אז ישבתי וכתבתי, וזה מה שיצא. מקווה שימצא חן בעיניכם.

מחכה לתגובות..

השלום שלי

"סליחה, אני יכולה לעבור? סליחה, אדוני, גברתי, אני ממש ממהרת... איזו צפיפות!"

יום שני, 10:00 בבוקר, שדה התעופה בן גוריון של שנת 2018. הטיסה יוצאת ב- 10:30 ואני מנסה בכוחותיי האחרונים להגיע אל הדיוטי-פרי הנחשק.

ראיתי את פניו מולי, בשנת 2008, שניה לפני שנפרדנו וחשבנו שלא נתראה יותר לעולם.

"טיסה 9318 לעיראק, יוצאת בעוד כ- 10 דקות, אנו מבקשים מכל הנוסעים להגיע אל המטוס. 

Ladies and gentlemen, the fly…"

לגימה אחרונה מהקפה, עוד ביס קטן מהקרואסון ואני בדרך למטוס.

הזיכרונות הדהדו בראשי שוב:

"נוגה? את יודעת שאני אוהב רק אותך." הוא אמר לי.

הרמתי אליו את ראשי, "מה?"

"אני אוהב אותך, נוגה."

הבטחתי לו שאחפש אותו, והינה אני כאן, מקיימת את ההבטחה שלי.

"טיסה 9318 יוצאת בעוד כ- 7 דקות..." הכריזה האישה המסתורית שמאחורי המיקרופון. כמה שהיא יכולה להלחיץ.

"בסדר אני באה, אני באה" התחלתי להידחף בכל כל האנשים עד שלבסוף הגעתי למטוס.

"סליחה, אדוני, אתה יושב במקום שלי" פניתי אל איש שחבש כובע שחור ועיניו היו שקועות בספר.

הוא הרים אליי את עיניו ובאותו הרגע הרגשתי כאילו מבטו חודר לתוכי, אל תוך נשמתי החשופה ולא משאיר לה מקום למחבואים. המבט הזה הזכיר לי את המבט שלו, של ג`מאל.

האיש הוציא מכיסו את הכרטיס ואמר, "נכון, את צודקת, התבלבלתי במושב אחד, סלחי לי." הוא זז לכיסא הבא לצידו.

ישבתי לידו ושתקתי. לאיש הזה היה מבטא ערבי שלא יכול היה להסתיר.

נזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי מאוהבת. בגלל המלחמות המטופשות האלו ויתרתי על האהבה הזו. 10 שנים לא ראיתי אותו, 10 שנים.

"בוקר טוב, הינה הארוחה שלכם." הופיעה מולנו דיילת חייכנית שהגישה לנו את האוכל.

האיש התכופף לתיקו והוציא ממנו משהו. הוא הביט בו היטב שניות ספורות.

פזלתי במבטי אליו והייתי המומה. הבחנתי במטפחת יפיפייה בצבע לבן ושני פסים כחולים שבניהם היה מגן דוד, דגל ישראל.

"אני יכולה לראות?" ביקשתי ממנו.

הוא נתן לי את המטפחת ולא אמר דבר.

הבטתי בה. המראה זהה, הבד בדיוק אותו הבד, רק דבר אחד לא בדקתי.

הפכתי את המטפחת וחיפשתי בפינה הימנית התחתונה. ליבי החסיר פעימה ודמעות החלו לזלוג מעיניי.

"גברת, הכל בסדר?" שאל אותי האיש בדאגה.

מאחורי המטפחת הייתה תפורה האות N שמסמלת "נוגה", אני.

לא עניתי לו ובידיים רועדות, פתחתי את התיק שלי והוצאתי ממנו מטפחת נוספת, הפעם מטפחת של דגל עיראק.

הפכתי אותה והראתי לו את האות J שמשמעותה הייתה "ג`מאל".

"ידעתי שאמצא אותך, ג`מאל." אמרתי לו בהתרגשות.

"זאת את? נוגה?" הוא היה בהלם.

הנהנתי בראשי כאות אישור.

"רגע, אבל מה אתה עושה בארץ?" שאלתי מעט מבולבלת.

"יש שלום, יש גם עסקים בין המדינות אז הייתי חייב להגיע לכאן. את יודעת, אף פעם לא שכחתי אותך." הוא אמר.

באותו הרגע התחבקנו הכי חזק שיכולנו, וידענו שעכשיו שום מלחמה לא תוכל להפריד בינינו.

זה היה השלום האישי שלנו.

***

אז קודם כל, אם קראתם, תודה רבה!

אם לא, מקווה שתחזרו למעלה ותקראו.

מאוד חשוב לי לשמוע את התגובות שלכם בנוגע לסיפור הזה מכיוון שהוא קצת שונה, אחר.

תודה(: