רציתי לעשות פוסט ליום השואה, כי זה באמת יום חשוב שצריך לציין. חשבתי מה אני יכולה לעשות ולבסוף החלטתי לכתוב קטע קצר.
אני אוהבת לכתוב סיפורים, ככה אני מתבטאת הכי טוב.
תהנו..
ילד טוב
יריות אקדח נשמעו בגטו. הגרמנים כאן. כל היהודים נכנסים לבתיהם, כדי לנסות להתחבא, לנסות להישאר חיים.
"תתחבא מתחת למיטה, ומה שלא יקרה, מה שלא יקרה, אל תצא!" פקדה עליי אמא.
נכנסתי במהירות מתחת למיטה. היה קשה להיכנס כי המיטה הייתה נמוכה והמקום שנשאר בינה לבין הרצפה היה קטן, אבל הייתי רזה אז לבסוף הצלחתי.
דפיקות חזקות נשמעו בדלת. "תפתחו, תפתחו!" שמענו את קולם החזק, המאיים, מלא השנאה. שנאה איומה.
"מה נעשה?" שאלה אמא את אבא בפחד.
"אל תפתחי!" ענה לה אבא. הרגשתי שגם הוא מפחד.
מה קורה? למה אני צריך להתחבא? ולמה אמא ואבא לא פותחים לאורחים את הדלת? אף פעם לא באים אלינו אורחים, אז בפעם הראשונה שבאים, גם אם הם קצת תוקפניים, למה לא לפתוח?
"בסוף הם ימצאו אותנו, אתה יודע את זה" לחשה אמא לאבא.
"אם נצא עכשיו נמות." אבא השתדל לא לצעוק.
"ואם נצא אחר כך לא נמות? נמות. אבל אז זה יהיה מוות קשה יותר. תעזוב אותי, תן לי למות בלי הרבה ייסורים. אני פותחת להם." אמא כמעט הגיעה לידית הדלת אך אבא תפס אותה.
"תגידי לי, הכל בסדר איתך?" אבא נבהל, "אם תפתחי את הדלת הזו, את תמותי. כולנו נמות."
"תפתחו! תפתחו עכשיו או שאנחנו פורצים את הדלת בכוח!" צעקו הגרמנים.
הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות.
"אמא, מה הם רוצים?" אמרתי בשקט.
"ששש.. שום דבר, חמוד, באמת שום דבר. תמשיך להתחבא ואל תדבר." הרגיעה אותי אמא.
בום! הדלת נפרצה. נכנסו 3 חיילים חמושים ותפסו את אמא ואבא.
החייל השלישי שלא אחז באף אחד אמר, "לא שמעתם שדפקנו?! שמעתם, אני בטוח שכן. עכשיו אתם באים איתנו. תגידו יפה שלום לבית הזה כי אני לא בטוח שתחזרו לכאן, אם תחזרו בכלל." אמר החייל ברשעות ושני החיילים שלצידו ציחקקו.
אמא הביטה באבא. זה היה מן מבט מאשים, אבל מלא בפחד. אבא הרכין את ראשו.
"רגע," אמר לפתע החייל הגרמני, "היה אמור להיות כאן עוד ילד. אתם שלושה."
הלב שלי דפק כל כך מהר ופחדתי שהוא ישמע את פעימותיו.
"ילד? אין לנו שום ילד." אמר אבא.
"אל תשקר לי! איפה הילד?" צעק עליו החייל. החייל שאחז באבא החל להכאיב לו.
"די! מספיק! אין לנו שום ילד!" אמא צעקה.
"באמת? אז למה כתוב לי כאן שאתם שלושה?!" החייל הראה לאמא את המסמכים.
"אני אומר לך את זה בפעם האחרונה, אין לנו ילד, זאת אומרת היה. כנראה הדפים שלך לא מעודכנים כי הגרמנים לקחו אותו לפני שבוע. כמו שאתה רואה הוא לא חזר." אמרה לו אמא, כולה רועדת.
מה? לא הבנתי מדוע אמא אמרה זאת ולאן החיילים מתכוננים לקחת אותם. הייתי מבולבל לגמרי, אבל לא הנעתי אף שריר בגופי. פחדתי.
"אולי את צודקת. אתה מוכן להגיד לי למה לא מעדכנים לי את הטפסים?!" פנה החייל אל החייל שאחז באמא, "טוב, קחו אותם מכאן."
"אני אוהב אותך." אמר אבא לאמא בלחש, אך אמא לא ענתה לו.
וזהו. פתאום כולם יצאו, שלושת החיילים יחד עם אמא ואבא. הדלת נסגרה, ואני, אני נשארתי מתחת למיטה ולא יצאתי כמו שאמא אמרה.
אין ספק, הייתי ילד טוב היום.
* * *
מה אתם הייתם עושים? פותחים את הדלת, או שלא?
מחכה לתגובות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שני [מנהלת גרפיק עיצובים]