If You Can't Beat Them-Join Them,If You Can't Join Them-Find Bigger Guns

כל כך הרבה זמן לא הרגשתי הקלה כזו..

כאילו הכל מסתדר לי כמו פאזל.

ומה שהכי רע בכל הקטע הזה זו העובדה שכל זה זמני, אני יודעת...

אני יודעת שכבר בשבוע הבא, אולי אפילו מחר אני שוב ארגיש קצת אבודה.

כל יום שעובר אני מתרחקת מעצמי,

וחוזרת.

מרגישה שלמה ומלאה ואז מתנכלת לעצמי.

מטפחת ואז תולשת.

שמה לעצמי רגליים.

מדהים אותי שמעט הדברים הטובים שכבר קורים לי בחיים חייבים לבוא בזוג עם נגיעות של רע.

אחרי הרבה מאמצים סוף סוף הטופס 55 אושר סופית ואני מחר כבר נוסעת (7 שעות, אם זה מעניין אתכם) לבדוק את הבסיס החדש שלי, קציעות.

סוף העולם, ימין ואז שמאל.

אומרים שזה גיהנום עלי אדמות, מקום שיצר השטן ואפילו הוא כבר ברח משם.

חול, אבק וחום שמשתלבים עם מסתננים סודנים (שבאים מהגבול עם מצריים) שיציצו לי במקלחת וחדרים בלי מזגן.

כל כך רציתי להפסיק עם היומיות ולהתחיל לעשות עם עצמי משהו, משהו שאני ארגיש טוב איתו.

אני רוצה לתרום ולתת מעצמי אבל כנראה שגם זו בקשה גדולה מידי.

בכל מקרה..

תחזיקו לי אצבעות שאני אסתדר שם ואתחבר למקום ולתפקיד..

ואולי לשם שינוי יהיה לי קצת טוב בחיים.

גם לי מגיע, לא? :)

ימנית קיצונית :)

תרתי משמע.