רגע לפני שאני יוצאת לרגע חדשה,
רגע לפני שאני פותחת את עצמי בפני אנשים חדשים, בפני מראות אחרים, בפני עצמי שונה..
אתה שם.
תופס לי בכנפיים ומושך אותי למטה.
לא נותן לי לשכוח.
"נו, עדיין בברוגז?"
בחולצה סגולה ועמידה מתנשאת, נישאר במרחק בטוח ממני, בכלל לא מתעקש לשמוע תשובה.
ילד קטן.
איך הזדקנת.
כל השיער שלך נהיה אפור והצבע עור שלך דוהה, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו?
ואני בכלל לא מאמינה שאני בוכה כשאני כותבת את זה.
אבא, גם כן...
תינוק בן 3 מתנהג בצורה יותר בוגרת ממך.
עד שכמעט שכחתי שאני צריכה אותך.
שתדבר, שתחבק.
עד שכמעט הצלחתי להדחיק את החלקיק זיכרון האחרון שנישאר לי ממך.
באת והרסת הכל.
בכלל לא חיכית לתשובה, לא באת לקראתי.
עמדת שם, כאילו מצפה שאני אבוא אלייך.
כמו תמיד.
עוד לפני שהספקתי להגיב כבר חלפתי על פנייך ולחזור אחורה לא הייתה אפשרות.
איך שירדתי מהאופניים, בכניסה לדירה, כבר התחלתי לבכות.
ניכנסתי פנימה בסערה וטרקתי את הדלת, נעלתי מהר כדי שלא תיכנס, לא יודעת למה חשבתי שבכלל תרצה..
אני כבר לא יודעת איך לחזור אחורה, אני כבר לא יודעת איך להתנצל ואם בכלל.
אני בברוגז?
אני מרחמת עלייך...
אני בכלל לא צריכה להתנצל ולהרגיש אשמה,
אני מקווה שאתה מתבייש במי שאתה.
אני מקווה שאני אצליח לסלוח לך יום אחד.
או לפחות להסתכל לך בעיניים ובאמת להרגיש שאתה אבא שלי.
ברוגז..עאלק...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
