שבוע קשה עבר על כוחותיי. באמת.
במהלכו רשמתי לעצמי שיא חדש של לחץ ומתח וכל כך הרבה רגשות מעורבים.
פרצתי את כל הגבולות שלי, טישטשתי את כל הדברים שרציתי שיקרו, שקיוויתי. שחלמתי.
מסתבר שכל חלום שאני "מגשימה" רחוק מלהיות כמו שהוא אצלי בראש.
להיות רחוק מהבית לא מרחיק אותי מעצמי, להיות ברמת פעילות גבוהה לא גורם לי להרגיש יותר מסוכנת,
להתגעגע ליומיות ולאמא זה לא מה שרציתי. זה פשוט לא.
ימים ולילות אני מעבירה בבסיס בפחד עצום להישכח כאן בחולות. בעיקר על ידי. להינטש על ידי הקול השפוי שנותר בי.
מתחננת לחזור הביתה, להיות מחובקת. להישאר לשם שינוי.
וכשאני כבר חוזרת הביתה אני פשוט בוהה בעצמי, במראה, נאלמת דום מהבחורה הזו שעומדת מולי
שנעשית פחות ופחות מוכרת לי מפעם לפעם שאני מסתכלת עליה.
מרגישה איך אני פשוט תקועה עם המחשבות שלי, כמעט כל הזמן. או לפחות ברובו.
מסתובבת, סוקרת, מסיירת על גופה ופנייה ולא מוצאת שום תמרור מובהק.
מביטה פנימה לתוך עיניי דבש העמוקות האלה שיש לה, שבתוכן,
ממש מסביב לחום החולי שבאישון יש טבעת ירוקה שמעולם לא הצלחתי להבין מדוע היא שם.
מחייכת חיוך עקום ואז נסוגה, ניבהלתי ממנה.
ניבהלת מהקימורים של הגוף שלה, מהצורה שבה היא פוסלה.
ואיך היא בכלל לא מאמינה שיש מישהו בעולם הזה שעוד יאהב אותה.
מסתכלת ומרחמת עליה, אפילו טיפה כועסת.
ופתאום כואב לי הראש מכל המחשבות האלה ואני צונחת למיטה המזוהמת הזו, הטמאה.
ספק אם היא שלה, ספק אם שלי.
והמוח הוא איבר עצום, הוא לא מפסיק גם כשאני רוצה...והקירות הם המקום שבו אני חושבת בצורה הכי ברור ונקייה.
במיוחד בחורף, כשאני לובשת את החולצה שהיא רק שלו. ושלי.
ונעלי הבית הצמריריות שגנבתי בפולין כדי "לזיין את היטלר", אני חושבת לעצמי.
מתכרבלת ומערסלת את עצמי לתוך הפוך שעוטף אותי ומנחם,
וחוזרת חזרה למעמקיי הכאב שתופס לי את הבטן כבר מהצהריים.
ואיכשהו הכל מבולגן, אני סובלת מכאוס תמידי ארור בראש, לעזעזאל.
אבל אני כבר לא מפחדת מכלום, אפילו לא מעצמי.
אני נעלמת בין הנודע והמוכר לחלק הרע שבי,הפגוע.
ליצר הזה להרוס. אותי בעיקר.
אני מתבלבלת ומסתבכת עם עצמי, בכוונה.
חושבת לכמה דברים התגעגעתי בזמן השהות המרוחקת מהבית,
לרמקולים המפוזרים בכל מקום בדירה שבימים טובים היו גורמים לי לבעיות שמיעה, לריח של עשן הסיגריות והלבנדר הממכר שאיתו
אני שוטפת את הריצפה, לשטיח המנומר שבטעות קניתי ואז התחרטתי, לריח של הגשם, אפילו לסימני הרגליים של הקיר אני מתגעגעת.
לאמא.
לשחק.
לליאם.
לאופניים.
לאוויר.
לזמן.
לרחמיים העצמיים.
ואז אבא מתקשר ואני שוב לא עונה, כי כל מה שאני רוצה להגיד לו זה שאפילו ממנו אני לא מצליחה לברוח איי שם במדבר.
אני רוצה להגיד לו שהוא חסר, שאני רוצה. שלא התכוונתי. שאולי הגזמתי ואני ילדה קטנונית ומרדנית.
שלטרוק דלתות זה בכלל לא הקטע שלי וכל מה שאני צריכה עכשיו זה שיחבק ויבין שניגמר לי הכוח.
אבל אני לא יכולה. והלוואי והוא היה חסר לי, אבל הוא לא. אפילו לא קצת.
הוא סתם עוד גורם קטנטן ושולי לחוסר האירגון שלי בראש.
עוד מסוכה שצריך לעבור, עוד משהו שצריך לקבור. רחוק ממני.
למדתי לחיות עם העובדה שאין לי לאן לחזור.
אפילו לא אלי.
אפילו אני כבר זרה לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
