ואו אדל. ואו.
שנים...
שמתי לב שלאחרונה המוזיקה שלה אני מאזינה כל כך לא אופיינית לי.
הפלייליסט שלי עבר מהפך רציני בשנה האחרונה,
בצורה בלתי מודעת, אולי אפילו בלתי-רצונית.
שירים בלי מסר, בלי תוכן, בלי אישיות.
כל כך רחוקה ממה שהייתי, כל כך שונה. אפילו במוזיקה.
שעות יושבת ומקשיבה לשירים חלולים וריקים, למנגינות שמחות ומרוממות רוח.
והכל בפול ווליום, הכל מהר, הכל רועש.
זה עושה לי להתגעגע למאיר אריאל.
ללילות האלה שהייתי יושבת במיטה ונחה לצליליו,
מהנהנת בראש וחושבת לי; "כמה שהוא צודק הדביל הזה"
אבל אפילו עם מוזיקה עם משמעות אין לי כוח להתעסק,
בטח שלא עם עומק.
אולי עם עומר.
עומר אדם.
שמציק לי כמו להקת זבובים מעל הראש שלא מניחים לרגע וכל הזמן מזמזמים לי את השירים שלו בראש.
נהייתי קצת פחות ביקורתית כלפי המוזיקה שלי, קצת פחות נוקשה.
התקרבתי למיינסטרים.
ולא, זה לא דבר רע בעיניי.
זה פשוט עוד שינוי שאני מסוגלת לשים עליו את האצבע.
מלאת שינויים.
אין לי כוח לסכם את השבוע הנוראי הזה שהיה,
אני חוסכת מעצמי ומעצמכם :)
שבוע נהדר שיהיה!