המועדון חשוך
ואני מעורפלת כל כך
מתנדנדת לי ליד הבר
לרגע איבדתי את הצמודה התורנית שלי לאותו הערב
ואני מחפשת במבטים קצרים לעבר זרים מישהו שיציל אותי מהמצב הבודד אליו נקלעתי
עד שאני מזהה דמות נשית מוכרת
לא בטוחה אם אני רואה נכון
בחצי מבט אני מסתכלת עליה,
בוחנת
ופתאום נופל לי האסימון.
אני מחכה שתזהה אותי, שתגיב, שתסובב את הגב ותלך.
אבל זה לא קורה.
היא מפתיעה אותי וניגשת אלי עם העיניים הכי נוצצות בעולם ופורשת את ידייה לרווחה כדי לחבק אותי
טוענת שהתגעגעה
ואיך רזיתי
ובכלל אני ניראת נהדר, השתניתי.
ונראה כאילו אני עוברת תקופה טובה.
תפסה אותי לא מוכנה, הזונה.
לפעמים אני מצטערת על כל הפעמים ששבהן ראיתי אותה פוסעת בביטחון לידי ולא נתתי לה בעיטה.
תהיתי לי אם היא בכלל זוכרת.
כי את העיניים הרעות שלה אני חושבת שאני לא אשכח לעולם.
החיוך המקומט
גלגלול העיניים האופייני לה
המבט הרע, המזלזל,
המילים המשפילות.
איך בכוח היא הייתה מנסה להביך אותי.
ימים שלמים הייתי יושבת בבית ותוהה מה היא בכלל רוצה ממני
ואיך זה ייתכן שמישהי "מתבריינת" עלי.
היא מרפה מהחיבוק שלה שגם ככה לא הרגיש לי נכון
ואני מרגישה איך גם אני נהיית צבועה..
מתפכחת מהר
מספרת על הצבא
מחמיאה על הצבע בשיער ועל הסרת המשקפיים
יורה תשובות
שלא תחשוב שאני מתרגשת ממנה
בראש שלי הכל מתבלבל ואני מרגישה איך עוד רגע אני חוזרת לתיכון
לרגעים שבהם היא דיברה איתי ואני רק השפלתי מבט, ממלמלת לעצמי שיבוא יום ואני אצליח להחזיר לה
ניזכרת איך במסיבה אחת היא שפכה עלי בירה ולקחה את הבחור שדיברתי איתו .
פתאום עכשיו היא ניראת לי כל כך אחרת
כל כך אבודה,
כמעט כמוני.
ארשת הפנים האכזרית שלה טיפה דהתה
ונראה כאילו היא קצת יותר לבד ממני
שואלת על החיים
ועל הזוגיות שכשלה
מתעניינת בכאילו
מרשה לעצמי לעקוץ
ולעקוף את הדברים שלה, לסנן את כל מה שלא בא לי לשמוע.
אני מרגישה גיבורה
בראש מתנגן "we are the champions"
ואני מרגישה באוויר
מתהלכת כמו מלך סומלי עם 40 מטר זין
נושמת לרווחה
ניצחתי.
כשחזרתי הביתה חשבתי לעצמי כמה טוב היה לראות אותה וטיפה לנפח שרירים..
ואז התחלתי לחשוב...
אלינור הזו..מה יצא ממנה כבר? איפה היא היום? ולמה עדיין יש לי את הצורך הזה לקנא לה?
למרות שהיא את הייחוד שלה איבדה איפה שהו אחרי שסיימנו ללמוד.
התיכון ללא ספק הייתה תקופת הזוהר שלה
תמיד ידעתי שהרבה לא יצא ממנה
אבל למה זה מדאיג אותי פתאום?
למה לעזעזאל אכפת לי.
פעם אם רק הייתה לי ההזדמנות הייתי תופסת את הצוואר שלה ומטלטלת בחוזקה.
היום כל מה שאני יכולה לעשות זה לעמוד מולה ולחייך
כמו אידיוטית. מרוצה מעצמי.
ופתאום מתפרצת הסימפטיה שלי כלפי המין האנושי
אני נהיית רכה ואימהית, כמעט מרחמת.
על היצור הקטנטן הזה שפעם מירר לי את החיים.
אז פתאום התחשק לי לכתוב על זה
ולשאול אתכם
למה?????????????
למה. לעזעזאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
