שיר שהייתי רוצה שתשמעו בזמן שאתם קוראים את הפוסט: She Will Be Loved
את עידו פגשתי מאוחר מידי, בדיוק מתי שלא הייתי צריכה.
רגע אחרי שנישבר לי הלב בפעם המי-יודע-כמה על ידי אותו הבחור שעינה אותי במשך שנים, הייתי מרוסקת.
הוא עבר לגור בשכונה שלי בתקופת האביב ואם אני זוכרת נכון היינו סוג של דלת מול דלת
דיי מהר, בערך אחרי שבוע, הבנתי שיש לו איזה קטע איתי, משהו בעיניים.
הוא היה כל כך דומה לו, כל כך כמוהו..עד שבפעם הראשונה שראיתי אותו כמעט איבדתי את השפיות כשחשבתי שהבחור שלי עובר לגור מולי.
אני הייתי הראשונה שראתה אותו מגיע עם ארגזים וכלי המוזיקה שלו לדירה.
הייתי כל כך נפעמת מהשכן החדש שמיד צלילי "בא לשכונה בחור חדש" התחילו להדהד לי בראש ובשניות כינסתי את וועדת הבנות הקשקשניות של הקיבוץ להתבוננות מעמיקה על עלם החמודות החדש שנכנס לחיינו ולתחתונינו.
הוא כל כך הקסים אותן שבמשך כמה חודשים אחרי שהוא הגיע הן עדיין לא הפסיקו לקרקר סביבו בלחץ כמו תרנגולות כרותות ראש ולזרוק מבטים מלאי זימה.
הקרחת המבריקה שלו קרצה לשמש כל פעם שהייתי נתקלת בו והעומק של הכחול בעיניים שלו עשה לי חשק לבכות מזיכרונות.
תווי הפנים שלו היו משורטטות, גומת חן אחת עיטרה את החיוך הענק שלו ועצמות הלחיים שלו בלטו החוצה ויצרו מבנה פנים קשוח להחריד.
שתי הידיים שלו, שהיו מכוסות בקעקועים עד לקצות האצבעות, היו שריריות והכתפיים העצומות שלו יצרו לו צורה גברית אפילו קצת מפחידה,
אחרי תקופה ארוכה שהכרנו כבר הרשתי לעצמי לקרוא לו "גסטון" (מהיפה והחיה).
את חולצות הוי הקצרות, הצמודות והכהות שלו, שאגב- הוא היה לובש גם בחורף, היה נראה שהוא בוחר בקפידה רק בשביל שכל הבנות יתעלפו ממנו.
והריח שהיה נודף ממנו כל פעם שהוא היה חולף על פניי היה לא חוקי, על גבול המשכר.
במבט מרוח מעייפות של "עבודת סטודנטים", כך הוא היה קורא לזה, מול המחשב כל הלילה, הוא היה מתהלך לו בשבילים של הקיבוץ סהרורי ומותש.
תמיד היה מרכיב משקפיים כבדות עם מסגרת שחורה, "תל אביביות", כמו שאצלנו מכנים בקיבוץ.
אחד הדברים שאני זוכרת ממנו בצורה הכי מובהקת זו העמידה הממושכת שלו מול הדשא המשותף שלנו.
כשהוא לא היה מסתגר בדירה ולומד הוא היה יוצא החוצה, עם הכוס קפה הקבועה שלו, כוס ירוקה (שאחרי קצת זמן בחברתי כמובן נישברה)
ובוקסר קטנטן שמזמין את מבטן של הבנות העוברות באיזור.
הייתה לו עמידה יציבה, איתנה כזו, מצמרת...לפעמים היה נראה לי שהוא עומד שם שעות ובכלל לא זז או נושם.
צלילי הדלת החורקת שלו בישרו לי-יציאה. וישר הייתי מתפנה מעיסוקי ומסתכלת עליו, עומד, בוחן את השקט, נרגע מהאוויר.
לא הייתה הבעת פנים ברורה שאיתה הוא היה יוצא מהדלת ותמיד הוא היה נראה לי הגבר הכי מחוספס ואדיש שאיי פעם הכרתי.
לפעמים היה נראה לי שהוא ומחפש את עצמו בדשא.
לא פעם תהיתי לעצמי מה הסיפור עם העמידה השקטה הזו.
זה היה נראה כאילו הוא אוגר בתוכו המון כאב, סיפור עצוב או זיכרונות שלא עוזבים אותו שהוא היה רוצה פשוט להחביא בין עלי הדשא,
להטמין ולשכוח, לקבור הכל שם וללכת. לפעמים קצת ריחמתי עליו. אני ניזכרת.
רק אחרי חודשיים של מבטים מרמזים ו"שלומים" מבוישים ומהירים, כנראה, הוא אזר אומץ ודפק לי בדלת
אני לא זוכרת במדוייק מה עשיתי באותו הרגע אבל משום מה הייתי כל כך שקועה שאמרתי "כן" אוטמטית בלי להיזכר שאני בתחתונים.
את המבוכה שעל הפנים שלו לא היה אפשר לפספס, כמו ילד בן 16 הוא הסמיק ואני בכלל לא הבנתי מה הסיפור.
כנראה שהתחתונים עשו את שלהן ומאותו הרגע הוא פשוט לא הפסיק להגיע.
היינו יושבים עד אמצע הלילה ומדברים על כל מה שעולה לנו במוח.
שנינו אנשים שפולטים ללא סינון את כל מה שיש לנו על הראש בלי לחשוב על ההשלכות.
הקליק היה ברור, שנינו הבנו דיי מהר שיש בנינו כימייה מגוחכת שאי אפשר להחמיץ.
ופתאום באורך פלא, ממש כמו נס, הדירה שלי התמלאה במקקים שנעלמו כלא היו כשהוא הגיע למשמע זעקות. והיינו יושבים וצוחקים על ההיסטריות (המזויפת) שלי.
כשהבנו שיש הדדיות בנינו הדרך אל המיטה הייתה מיידית, לפחות כך זה היה נראה, הכל היה נורא אינטנסיבי וקדחתני.
הדברים התגלגלו והבנו שיש בנינו התאמה מושלמת גם במובן הפיזי.
הלילות בין זרועותיו היו סוערים ומסעירים והימים לצידו מופלאים ומצחיקים.
הרגשתי חייה.
לידו הייתי אחרת, הרגשתי הקלה מסויימת שיש אדם אחד בעולם הזה שלא מנסה לשנות אותי, שאוהב את המסלול חיים שלי ואיך שאני מתנהלת.
עד אותו יום.
חצי שנה אחרי שהמבטים שלנו נפגשו לראשונה- ישבנו במיטה שלו, החדר היה שטוף באור צהריים של אוקטובר חמים כזה שמדגדג באף
ושנינו מתחת לשמיכה, נוגעים אחד בשני, מצחקקים, מקשקשים על איזו משוגעת מהקיבוץ שעשתה לו עיניים ונהנים אחד מחברתו של השני
פתאום הפנים שלו נהיו רציניות והיה נראה כאילו כל העולם נשען על כתפיי הגסטון שלו, הוא פתח את הפה כמי שמבקש לדבר ולא יכול.
הבנתי שקרה משהו אז שאלתי-
"קרה משהו?"
"לא, פשוט...לא יכול להיות יותר נעים מזה" , הוא אמר לי
"מה, יותר מזה שהיא דלוקה עליך?"
הוא חייך את אחד מהחיוכים הקטנים שלו וענה "יותר מזה. מאיתנו. עכשיו".
"כן, זה נחמד.." עניתי לו באיפוק קל והמבט שלי עבר לבהות בתקרה
החיוך הקטנטן שלו בשניות נמחק והוא היה נראה מבולבל.
"מה, את לא מרגישה את זה?"
"לא מרגישה מה?"
"את מה שיש בנינו" הוא אמר וכיווץ את שפתיו בציפייה לתשובה שלה חיכה.
"טוב לי כרגע, באמת...למה אתה שואל את זה?"
ופתאום הרגשתי איך הקירות סוגרים עלי מכל הכיוונים ואין לי אוויר וכל מה שבא לי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולהתחבא ממנו, שלא ימצא אותי..
ידעתי לאן הוא חותר. בלב התפללתי שהוא יתחרט בסוף.
"כי..."
"כי ...עידו?" הפצרתי בו לדבר כדי שהכל יסתיים.
"כי אני חושב שכל זה עובד די טוב, את לא חושבת?" הוא מלמל כאילו לעצמו.
"כן, ברור שאני חושבת שזה טוב, מה גורם לך לחשוב שלא?"
"ולא היית רוצה לשנות משהו ביחסים שלנו? לקדם את הקשר הזה קצת?" הוא קטע אותי
"אני לא מבינה אותך, בחיי" עניתי לו וגלגלתי את העיניים בברוטאליות.
"אני חושב שאני אוהב אותך"
משם אני לא בדיוק זוכרת את המשך השיחה. זה היה מכוער.
אני רק ידעת שלקחתי משם את הרגליים, הסתלקתי לדירה שלי ובכיתי כל הלילה.
כל התקופה שלאחר מכן התחמקתי ממנו, כמעט עד שהוא עזב את הקיבוץ.
לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה,
לא הצלחתי.
הסיבה שבגללה רשמתי ונזכרתי בכל הסיפור הזה היא-
שאתמול נתקלתי בו במועדון, אבל ממש נתקלתי, כמו בסרטים...
רקדתי עם חברות ופתאום, בלי לשים לב, נצמדתי גב לגב עם איזה גבר שהכתפיים שלו הרגישו מוכרות,
כשהסתובבנו גילינו שאלו אנחנו.
מוכי תדהמה הלכנו להקפיץ קצת צ'יסרים והשיחה נדדה למחוזות ההיסטוריה המשותפת שלנו.
שיחת השיכורים שלנו הייתה טובה ומספקת.
נפרדנו בחיוך.
ממש לפני שהפנתי אליו את הגב שמעתי:
"אני עוד חושב עלייך לפעמים, כזה אפס."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
