כן, אני יודעת... אתם לא צריכים להזכיר לי שזה חורף ואין לייחס חשיבות למחשבות שלי.
אבל אני שקועה
או שוקעת
איך שתקראו לזה
כלום לא מצליח לי
כאילו כל המערכת כבר מחוברת והכל במקום אבל אני שוב מפורקת.
בא לי להיות מאושרת
ושמחה
בא לי להפסיק עם השעות הקטנות האלה של הלילה
שבהן אני שוכבת במיטה לבד ומתכסה ברחמים עצמיים
בא לי להכיר את עצמי ולאהוב אותי
אבל באמת ומבפנים וכמה שיותר מקרוב
ואני לא חושבת שאני בדרך לשם.
הזנחתי וזנחתי כל דבר שאיי פעם היה חשוב לי
כולל אותי
אני מוצאת נחמה באוכל ובשינה
פיתחתי לעצמי הרגלים של בת 60
ותכלס'?
קרה לי בדיוק מה שחשבתי\חששתי שיקרה אחרי שאני אשתחרר
אני קורסת.
ולא תחת לחץ או עומס.
כורעת ברך תחת עצמי
שפשוט לא מוכנה לעשות ואפילו לא חצי צעד לקראתי
אני יושבת ימים על גבי לילות שעות וחושבת מה לעשות עם עצמי
מנתחת כל צעד, חושבת על כל אפשרות, מן סיעור מוחות יחיד עם ארבל
ולא מוצאת איפה אני טועה
למה אני בן אדם כל כך עצוב
ואיך אני לא מצליחה להפסיק לשנוא את מה שכולם כל כך אוהבים.
למה הנטייה הטבעית שלי היא פשוט להתכרבל עם עצמי ולחכות שהדברים יעברו
ושאני אכנס לתקופת המאניה
למה אני לא יכולה פשוט להביא את זה על עצמי
לקחת את הדברים שלי
ואת המעט כסף שאני מצליחה לחסוך
ולעוף מפה לקיבינימאט
למקום שבו אולי יהיה לי טוב יותר
אבל על מי אני עובדת?
גם שם אני אשאר בן אדם עצוב
גם שם יהיה לי קשה, אולי אפילו יותר, להתמודד עם עצמי.
החיפוש הזה הורג אותי
לא מועדפת ולא פסיכומטרי גם לא בן זוג טוב הם מה או מי שיוכלו להושיע
רק אני
והמחשבה הזו מייאשת.
כי אין לי פיתרונות.
אפילו לא חצאים.
אני כותבת כי כבר אין לי עם מי לדבר.
התעייפתי.
(אני צריכה לעשות את זה יותר)
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
