http://www.youtube.com/watch?v=GC5E8ie2pdM
השיר הזה, משום מה, גורם לי למין סוג של התפוצצות פנימית כזו.
משהו מתהפך שם כל פעם מחדש.
מוזר :)
ואחרי שסיימנו עם פינת השיר השבועי שהופך לארבליק את הקיבה בוא נתפנה לראות מה שלומה באמת..
תכלס'?
הכל בסדר.
אני עושה שבוע שבוע עכשיו, באותו הבסיס ובאותו החמ"ל עם אותם מפקדים עלובים
עם אותו מצב רוח משתנה, עם אותם אנשים קטנים שנדחפים לי לחיים בכוח
עם הזיוף
אבל אני חייה עם זה, נישבעת.
ניכשלתי שוב בתיאוריה
אבל זה לא חדש לאף אחד שאני כישלון לימודי מהלך.
אני עוד ארבעה וקצת חודשים משתחררת מהשירות הצבאי
לא ברור לי איך אני מרגישה עם זה
מצד אחד זו תקופה שאין לי ספק שזו לא קלישאה שמתגעגעים אליה.
למרות שכבר נימאס לי לשמוע את המשפט הזה; "את עוד תתגעגעי לצבא"
מצד שני; "בא לי לפרוץ כבר" זה משפט שאני אומרת לעצמי יותר מידי בראש בחודשים האחרונים
ואפילו ציינתי את זה בפניי כמה אנשים
עוברי אורח בחיים שלי, ברובם.
אפילו נראה לי שכתבתי את זה פה.
איך בא לי לדהור לכיוון החיים הבוגרים והעצמאיים שלי
להעיף ולדחוף בפראות את כל מי ומה שמפריע לי בדרך .
בדרך לאן אתם בטח שואלים..
אין לי מושג.
אני מניחה שבדרך לארבליק.
מה עוד חדש אני לא בדיוק יודעת, אולי כדאי שאערוך רשימה.
לא התקדמתי לשום מקום
אותו מקום עבודה
אותם חברים
אין לי זוגיות חדשה,
לא עשיתי שינוי משמעותי שיש לי צורך לספר עליו
לא הפסקתי לעשן
לא עמדתי בחצי מהמטרות שלי.
אפילו לא בשליש, אם נהיה מדוייקים.
לא הצלחתי לסתום את הפה
ואם להיות כנה אני מרגישה כאילו החיים שלי כרגע על "Hold" .
ורק ב14.12.12 בשעה 12:00 (שעה משוערת לסיום תהליך השיחרור בבקו"ם) אני באמת אוכל לנשום
אומנם לנשום אוויר תל אביבי לא צלול, מזוהם ומטונף...אבל לנשום.
זה כאילו אני מסתכלת מהצד על תמונת החיים שלי ומנידה בראשי עם הבעה מאוכזבת על הפנים
מסתכלת איך הימים חולפים לי מול הפנים, יום מתחלף עם לילה וחוזר חלילה
ואני?
אני בסדר.
תכלס'.
רק בסדר
יאללה,
דברו איתי וזה
איזו יפה, יאללה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
