וכבר אין לי כוח להילחם במי שאני ובמי מי שאתה.
ובשוני בנינו.
אין לי כוח לנסות בכוח להשלים את פיסות הרגש שאתה לא מספק לי.
אין לי כוח לתרץ בשבילך את התירוצים העלובים שלך ולהסביר לעצמי למה אתה לא מתקשר.
זה כבר מזמן לא באמת הכסף, או המילים הנעימות, אפילו החיבוק האוהב לא חסר לי..
חסר לי מישהו שאני אוכל להגיד שהוא אבא שלי. באמת.
אפילו שהוא רחוק וקצת לא מודע אליי, קצת מתכחש...הייתי רוצה לאפשר לעצמי להחשיב אותך לאחד כזה שלפחות קצת אכפת לו.
נימאס לי להתאכזב כל פעם מחדש מהרמה שאליה אתה יכול להגיע
אני לא יודעת אם במכוון או בשוגג, אבל כל פעם אתה עושה את זה.
גורם לי להנמיך ציפיות ולהפסיק לבקש, להתחנן, לחפש ולהסביר למה אני צריכה אותך בחיים שלי.
אני כועסת עלייך.
אני כועסת על מי שאתה ועל החלק בחיים שלי שאתה מייצג.
כל השנים רק אמרו לי איך אני דומה לך ואיזה לב טוב יש לי, כמעט כמו שלך..כמעט..
ואני הייתי מחייכת, מאושרת בחלקי ואפילו מסמיקה..מתרגשת מהעובדה שהשוו אותי לאבא הגדול והנערץ שלי.
כן בטח, אילו רק הייתי יודעת שמרחק כמה שנים מהגיל בו עוד הצלחנו לתקשר אנחנו נתרחק ואני אבין שאין לך עניין בי..
אולי אז היה לי יותר קל.
אני לא רוצה לב כזה..אני מעדיפה להצטייר כמכשפה חסרת לב ורגישות ואף פעם לא להתקרב לרמת ה"טוב לב" שלך.
בעיניים שלי אתה אדם קטן.
שמפחד מהצל של עצמו.
עצוב.
מנוכר.
מכוער.
כלפיי חוץ תמיד אתה מפגין כאילו הכל בסדר, הכל תחת שליטה.. אבל מבפנים אתה רקוב.
והלוואי שזה היה כאב שאפשר להחליף, שאפשר להעביר בעזרת איזו מוזיקה שמחה או שיחה טובה עם חברה..
אבל זה פשוט כאן כל הזמן, בקירות של הדירה..
זה עוטף אותי כל היום..בדרך לבסיס, בחזרה ממנו, בשיחות עם אנשים או סתם ברחוב.
זה מתסכל אותי שאתה אבא שלי.
פתאום סתם מתחשק לי להרגיש שמישהו שם דואג לי, שלמישהו אכפת.
אני לא רוצה יותר ממך כלום, גם לא להצטער על הזמן שאבד לנו.
והמרחק ממך הוא שנות אור, מרחק נפשי, כמו חומה, שגורמת לי לשנוא אפילו את עצמי.
על שאני מרחיקה אותך ממני.
אני כל כך כועסת..
מיום ליום אני מבינה שזו לא אשמתי שאתה כזה נטול רגשות
אני לא מאשימה אותך בכלום.
גם לא את עצמי.
נולדת למציאות כזו, בדיוק כמוני.
לא יכולה יותר עם המחשבות האלה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
