If You Can't Beat Them-Join Them,If You Can't Join Them-Find Bigger Guns

רגע לפני שאני יוצאת לרגע חדשה,

רגע לפני שאני פותחת את עצמי בפני אנשים חדשים, בפני מראות אחרים, בפני עצמי שונה..

אתה שם.

תופס לי בכנפיים ומושך אותי למטה.

לא נותן לי לשכוח.

"נו, עדיין בברוגז?"

בחולצה סגולה ועמידה מתנשאת, נישאר במרחק בטוח ממני, בכלל לא מתעקש לשמוע תשובה.

ילד קטן.

איך הזדקנת.

כל השיער שלך נהיה אפור והצבע עור שלך דוהה, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו?

ואני בכלל לא מאמינה שאני בוכה כשאני כותבת את זה.

אבא, גם כן...

תינוק בן 3 מתנהג בצורה יותר בוגרת ממך.

עד שכמעט שכחתי שאני צריכה אותך.

שתדבר, שתחבק.

עד שכמעט הצלחתי להדחיק את החלקיק זיכרון האחרון שנישאר לי ממך.

באת והרסת הכל.

בכלל לא חיכית לתשובה, לא באת לקראתי.

עמדת שם, כאילו מצפה שאני אבוא אלייך.

כמו תמיד.

עוד לפני שהספקתי להגיב כבר חלפתי על פנייך ולחזור אחורה לא הייתה אפשרות.

איך שירדתי מהאופניים, בכניסה לדירה, כבר התחלתי לבכות.

ניכנסתי פנימה בסערה וטרקתי את הדלת, נעלתי מהר כדי שלא תיכנס, לא יודעת למה חשבתי שבכלל תרצה..

אני כבר לא יודעת איך לחזור אחורה, אני כבר לא יודעת איך להתנצל ואם בכלל.

אני בברוגז?

אני מרחמת עלייך...

אני בכלל לא צריכה להתנצל ולהרגיש אשמה,

אני מקווה שאתה מתבייש במי שאתה.

אני מקווה שאני אצליח לסלוח לך יום אחד.

או לפחות להסתכל לך בעיניים ובאמת להרגיש שאתה אבא שלי.

ברוגז..עאלק...

כבר הרבה זמן לא יצא לי לנשום.

פשוט לנשום.

אבל באמת.

לפתוח את החלון בשישי בצהריים ולהתרשם מהשמש שיש.

שמש שאחרי המון זמן שהתעלמתי ממנה- פתאום היא שוטפת אותי. מציפה אותי בחום פנימי שכזה.

לא מזמן סיימתי לנקות את הדירה שלי במרץ וכל מה שבא לי לעשות זה לשבת על הספה ולנשום.

לא לעשן, לא לאכול, לא לבהות בטלויזיה בחסר מעש.. אפילו לא לשמוע מוזיקה בקוליי קולות,

רק לנשום.

להסתכל בסיפוק על הסלון הקטן שלי, על המבצר שבשתיי ידים בניתי לי, על כל מה שיש לי...ולהעריך.

לתת לעצמי, רק לי, כמה דקות מהיום.

לתת לזמן לעבור לי מול העיניים בלי לנסות לרוץ אחריו לרגע.

כל העשרה חודשים שלי בצה"ל אני נימצאת במרדף מתמיד אחרי חיפוש המקום שלי.

אחרי המהות שלי, התפקיד שלי, הסיבה שבגינה אני בכלל התגייסתי.

בין חיילים עם מדים ירוקים ולבנים, אפורים, עם כומתות ססגוניות וסיכות מעוטרות אני לאט לאט מאבדת את הצבע שלי.

את הטבע שלי. אותי.

מרגישה איך בין אוטובוס לאוטובוס, בין משפט לתרגיל, אני מתמלאת בכלום הזה. בכעס.

ורק כאן, ממש עכשיו ברגע הזה, יש לי את הצורך לשתף את כל מי שכרגע קורא- בפעימות הלב שלי.

במשהו שקורה אחת להרבה זמן.

ביופי המיוחד הזה של השקט, ברעש שהוא מייצר לי בראש.

ברצון העז הזה שלי להישאר כאן, על הספה הזו, תקועה לנצח ורק לנשום את האוויר. להרגיש את המערכות שלי עובדות.

כבר הרבה זמן לא הייתי רק שלי.

לא של המפקד שלי, ולא של צה"ל ולא ילדה של אמא.

מזמן שכחתי איך זה לנוח מהבלגן שיש לי בחיים,

כל מה שבא לי זה רק לשבת, להסתכל ולנשום.

ולרגע לא חסר לי כלום.

לא אהבה, לא כסף, לא משפחה, לא חברים, לא תעסוקה...

יש לי אותי וזה מספיק.

למרות שזה זמני.

 ראיתם איך מהר העלו אותי בדרגה מהפוסט הקודם?

בשבוע הבא אני מתחילה את התפקיד בדרום,

אני חייבת להגיד שאני ממש מתרגשת.

ועם זאת- ממש מפחדת.

אולי שם אני אצליח למצוא קצת חיבור ביני לבין צה"ל.

אולי סוף סוף אני אתחיל להרגיש באמת חיילת ולא עוד אחת שהגיעה במקרה וקצת טעתה בדרך.

ואולי אני אתחרט על ההחלטה לעבור לשם כי לפחות בשירות הקרוב (יומיות) הייתה לי את האפשרות לברוח הביתה אם לא טוב לי.

וזה לא היה במרחק 7 שעות נסיעה...

יש לי כמעט את כל מה שדרוש לשירות רחוק מהבית,

שירים באייפוד לנסיעה ארוכה, מצעים מיוחדים למיטה צבאית מאובקת, סבלנות, המון גרביים ומעט חברים שאחסר להם.

רק חסר לי מישהו להתגעגע אליו,

מישהו מעוניין?

כל כך הרבה זמן לא הרגשתי הקלה כזו..

כאילו הכל מסתדר לי כמו פאזל.

ומה שהכי רע בכל הקטע הזה זו העובדה שכל זה זמני, אני יודעת...

אני יודעת שכבר בשבוע הבא, אולי אפילו מחר אני שוב ארגיש קצת אבודה.

כל יום שעובר אני מתרחקת מעצמי,

וחוזרת.

מרגישה שלמה ומלאה ואז מתנכלת לעצמי.

מטפחת ואז תולשת.

שמה לעצמי רגליים.

מדהים אותי שמעט הדברים הטובים שכבר קורים לי בחיים חייבים לבוא בזוג עם נגיעות של רע.

אחרי הרבה מאמצים סוף סוף הטופס 55 אושר סופית ואני מחר כבר נוסעת (7 שעות, אם זה מעניין אתכם) לבדוק את הבסיס החדש שלי, קציעות.

סוף העולם, ימין ואז שמאל.

אומרים שזה גיהנום עלי אדמות, מקום שיצר השטן ואפילו הוא כבר ברח משם.

חול, אבק וחום שמשתלבים עם מסתננים סודנים (שבאים מהגבול עם מצריים) שיציצו לי במקלחת וחדרים בלי מזגן.

כל כך רציתי להפסיק עם היומיות ולהתחיל לעשות עם עצמי משהו, משהו שאני ארגיש טוב איתו.

אני רוצה לתרום ולתת מעצמי אבל כנראה שגם זו בקשה גדולה מידי.

בכל מקרה..

תחזיקו לי אצבעות שאני אסתדר שם ואתחבר למקום ולתפקיד..

ואולי לשם שינוי יהיה לי קצת טוב בחיים.

גם לי מגיע, לא? :)

ימנית קיצונית :)

תרתי משמע.