אִינדיבידוֹאוּם

אולי באמת כדאי שאני אצא עכשיו לריצה.

אולי כדאי באמת שאני אקח עכשיו נשימה

בלי לספור, או לשכוח, או להדחיק את מה שכואב או מציק על העפעפיים.

רק עכשיו אני מבינה שאולי באמת כדאי שאצא.

וזה מצחיק, כי רק עכשיו אני מבינה שלמרות שיצאתי כבר את הדלת, לא הייתי בחוץ, ולא באמת נתתי לקור של הרוח להיכנס לי לעצמות ולחמם אותי באמת מבפנים.

שמרתי את חום הגוף שלי לעצמי, ולא נתתי לאחרים להידבק בו. או בה. באסרטיביות המופנמת שלי. כי לחלום בספרדית אני יודעת, אבל לדבר אין לי מושג.

כשאני על במה אני לא באמת מצליחה שלא לזייף, או לכופף קצת את הכוונה האמיתית שהביאה אותי לצעוד לקצה ולכוון אקדח לרקה.

אני לא באמת מבינה, מה הביא אותי בכלל למצב הזה של לדעת, או להבין או להשתין.

על כל מה שמפריע, או מרקיע בחוסר הגינותו, או בחוסר הגיונותו. או על הביורוקרטיה של המאגר הביוספרי של ישרא.. אל.. לו .. היא.. אם.. ה.. אם.. זה.. באמת כאן ועכשיו?

ה.. אם.. אתה.. באמת.. רוצה ועושה כמו שאתה מדבר דרך כריכות עור עתיקות?

ה.. אם.. זה.. לא.. רק.. בראשלי?שלך?אית..ך..אית..נו..אית..ם?

איתם? אותם? לשם?

או לשם?

ולא כל כך פה. את לא כל כך פה. את לא כל כך שם.

אבל גם לא כל כך פה.

בגלל זה את מתחבאת בתוך הקייס של הגיטרה.

בגלל זה עינייך משתקפות מתוך האדום של העץ שלה.

בגלל זה אני לא מצליחה להתקין שוב מיתרים.

וצריכה לתקן.

בכסף מלא.

את מה שנשבר.

עם תהליכים ארוכים על מה שעבר.

לא עבר

את הטסט

או האודישן.

לא עבר

את המתרס

לצד

של

קפולט.