אִינדיבידוֹאוּם

צמרמורות קטנות עוברות כמו ידיים מלטפות בין העורף לאצבעות הידיים. לרגע אחד נדמה שהיד המלטפת מרחיבה את אזורי החיפוש מטה, אבל הסיטואציה והמציאות קושרות את הדמיון שלי בחבל וקושרות אותו לעמוד במרכז הראש. לאפשר קצת חופש, אבל לא לברוח לקצוות. להגביל.

ומה זה חופש בכלל? 

"לא צריך חלל בשביל זה" את אומרת לי, "לא צריך יותר מגבולות כדי ליהנות מחופש" את חוקקת בי. 

ואני שמוטת בגדים, מקולפת איפור וחסרת חומות הגנה, שואבת ממך את הרצון ואת האמת, דרך העיניים העמוקות שלי שנראות עכשיו כמו שק של דברי חכמה. כמו של כלב מוכה, או של הבל המת. 

הטיפות המתופפות על החלון משתקפות על גבך החשוף בחושך, כשאת שרועה כנגדי, שיערך מוטה לפה, רגלייך לשם, ידייך לפה ולשם, ונדמה לרגע שאת כמו סירה איתנה ויציבה שעגנת בלב ים. ועכשיו, עכשיו את נחה מסערה קטנטנה שטלטלה, עלתה מן לב ליבת ליבו של הים, נדבקה בעגנך, טיפסה לה לאט לאט אל תוכך ועכשיו נחה בך, עד להתפרצות החיפושים הבאה עלינו לטובה. או לרעה. 

וכמו הנבואה שמגשימה את עצמה במה ידיה, או ידיעה, את פוקחת את עיניי, להסביר לי לאן, או כמה. ואני שואלת למה. 

אבל אין לך מילים יותר. את נשארת מאחור, בתוך המציאות המחבקת שנתתי לעצמי לבנות בלילה הזה ככלי עזר כנגדי. 

ובעצם גם אם את אומרת משהו, אני כבר לא יכולה לשמוע, אולי כי זה כבר לא מעניין אותי, או בגלל שאני פשוט כבר ממוקדת במטרה המציאותית והמנוכרת שלי. ואולי סתם בגלל שהתקררת ואין לך קול. 

בכל מקרה שלא יהיה- אני כבר צועדת בבטחה אל עבר בור הארנב הבא שיקרא לי בדרכי. 

וככל הנראה, ככה אמשיך בה לעד.