העבר כבר נגמר, והעתיד עוד יבוא. מה שעלינו לחיות זה ההווה
10.6. זה התאריך. לא יום גדול, לא משהו שצריך לזכור יותר מדי, פשוט יום ההולדת שלי. והשנה, הגיע יום הולדתי ה18. השנה כל מי שהייתה לו יומולדת עשה מסיבה ענקית, חגג במועדון, שתה ועשה את הדברים שעד כה היו לא חוקיים. למרות שזה לא הפריע לאף אחד.
השנה התחילה במצב רוח רע. חברה בגדה בי, והחודשיים הראשונים היו פשוט זוועתיים. ואז הגיע החבר, והכל היה ורוד. ואז הפרידה. הלכה חלק, הוא הסביר ואמר שזה בגלל הנסיבות, ואין לו בעיה שנשאר חברים. וכצפוי מבת תאומים, לקחתי את זה בקלות. אבל בכל זאת- חבר ראשון זה לא צחוק.
לא ציפיתי שדווקא השנה יהיה ה''הכל'' הראשון שלי. הפעם הראשונה שאשתכר, הפעם הראשונה שיהיה לי חבר, והפעם הראשונה ש... אעשה את הדברים שעושים עם חבר.
אבל השנה הפתיעה בגדול. כל כך הרבה שינויים. וכל מה שרציתי השנה זה לסיים בכבוד. להצליח בלימודים. להישאר בתלם. סליחה, זה מה שהוריי רצו. וכל פעם שלא כך היה,דאגו להזכיר את זה.
אבל, השנה הייתה רצופה עליות ומורדות כמו הרי אילת. כל מה שציפיתי לו הלך הפוך, וקרו לי הדברים הכי לא צפויים. קרו, גרמתי לכך שיקרו. החלטות של רגע. כל כך לא אני. כל כך לא מה שציפו ממני. אם רק היו יודעים.
להוריי יש ציפיות ממני. היו. שאהיה תלמידה טובה, שאעשה שנת שירות, ועוד ועוד. חבל. לא שנת שירות אני עושה, אלא מכינה- ועוד בנושא יהדות. איך אבא אומר? ''שימי פילטר על פילטר על פילטר כי עושים שם שטיפת מוח''. ואמא? ''שנת שירות הייתה יכולה להיות הרבה יותר מועילה לאחרים''. ציפיות ציפיות.
הם צריכים להבין שלצפות זה לכסות משהו. וכשיש כיסוי לא רואים מה הולך מתחת לפני השטח. כי אני מרוצה עכשיו מאיפה שאני. בלי חבר, הולכת למכינה על יהדות בה פעם ראשונה בחיי אלמד על העם שלי ואשמור כשרות, עם סוד שהם לא יודעים ואולי גם לא ידעו לעולם, עוד שבועיים טסה לרודוס עם חברה והולכת להשתולל שם, עם לק ורוד וילדותי על הידיים, 10 ימים לפני יום הולדתי ה18.
ללא ציפיות, ללא חלומות מוגדרים לעתיד. פועלת על פי תחושת בטן.
כי אם יש ציפיות, אפשר להתאכזב. אפשר, תמיד מתאכזבים. והשנה היו מספיק אכזבות.
השנה בגרתי. והחכמתי.
ואני פועלת לפי מה שיוצא. מתכננת תוכניות, מצפה לדברים בקוצר רוח, אבל לא לטווח הרחוק. החלומות שלי לא סגורים בתוך כלוב, הם חופשיים. ומשתנים.
ובדרך כלל מופיעים כאשר אני בוהה לי החוצה בחלון.
מדמיינת איך חיי יראו עוד 10 שנים. ורואה אותי גרה לבד. עובדת. לא יודעת במה, לא יודעת איפה. העיקר- רואה אותי מאושרת. זו המטרה שלי. שאשמח עם מה שאני ומה שקורה איתי.
גם אם זה לא בהכרח לפי הציפיות של אחרים ממני, או לפי החלומות שהיו לי שהייתי קטנה.
כי אולי אהיה מוכרת של אוטו גלידה. ואולי אהיה עיתונאית. ואולי ואולי ואולי....
העיקר הוא מה שיש עכשיו. החלומות שחולמים כרגע הם רק הצצה לעתיד. וככה הם ישארו בשבילי. כל פעם שיבקרו בלילה.
מה שבטוח, מה שההורים שלי חלמו אני בחיים לא אהיה. בכל זאת, בת 18, עצמאית, עומדת לבד.
זה לא התפקיד שלי, להגשים את החלומות שלהם.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208
בבלוג זה
בכל הבלוגים
