לא אופטימית. בערת מציאותית. בעיקר אדישה.
הבעיות: הזיכרון, האדיקות במחשבה שאני יודעת שלא טובה לי- וכל פעם נזכרת בזה ואז שוכחת שוב, אי הרצון להתמודד עם הדברים, אי היכולת לעמוד בהתמודדות עם הדברים. חולשה.
הפיתרון:...............................
האדישות לבינתיים היא דרך ההתמודדות. עם הדמעות שיורדות כל יום, האפאתיות המטורפת שכולם שמים לב אליה, האכפתיות והרצון לעזור שאני הודפת בגסות, האנשים שמחכים שאבכה להם בטלפון. ואמא. שהיא גם בעיה. ואני. הבעיה הכי הכי מרכזית. אפשר אפילו לומר גורם כל הבעיות.
האמת- אני לא מופתעת. אבל כן מאוכזבת. כי שוב יצא קטע של: שנים לא דיברנו, את לא מתקשרת. אבל רגע, נפגשים ו... נחשו מה לא מדברים איתי. רוב הסיכויים גם שפגועה, למרות שאלה דברים שקורים וחוזרים ונשנים בכל כך הרבה מובנים ומכל כך הרבה כיוונים.
הכל קורס כמו שיסמין אוהבת להגיד. וואלה כן, משהו כזה.
אז בוא נמשיך לחיות, עד העונג הבא.
לחיות יום ביומו.... ובאמת שאין מה לעשות. כי לדבר על זה לא יעזור- זאת המציאות, ואני פשוט לא מסוגלת לפתוח את זה ואת עצמי בצורה שזה כן יעזור אולי. אני לא סומכת על אף אחד שיוכל להתמודד עם הבעיות שלי. ואני לא רוצה לבכות לאף אחד. לא על דברים של פעם, שבגלל שנוספו חדשים צצים ועולים על פני השטח שוב פעםץ ורק מוסיפים לגיבוב המסריח הזה. יש אנשים שמעריכים אותיף, שרוצים לעזור לי שאוהבים אותי. אני יודעת, ותודה.
אבל זו אני שלא מצליחה. יכול להיות שאני צריכה את הבן אדם שיושיב אותי ויעזור לי להתאפס על החיים שלי. אבל כרגע אני לא מסוגלת להתמודד עם זה, ואעיף את כולם לכל הרוחות. כמו שאני עושה עכשיו. ואני עדיין תקועה על הבן אדם היחיד שאולי הייתי מצליחה לסמוך עליו- מה שלא קורה וא יקרה. אבל הוא תמיד בראש שלי, במיםן עצבות מציאותית שכזאתי. כמו החיים.
מוח קטטוני זה נוראי, במיוחד שהוא עדיין עובד ופשוט תקוע. לא מתקדמים לשום מקום, וההרגשה שהיא שחזרתי אחורה ועדיין לא התחלתי כלום.
''אני כל כך שמחה שהם בחיים שלי. נקודה. לא יודעת איך זה יצא, אבל אני כל כך ברת מזל. וזה כיף שהם לא מאכזבים, כשבכלל אפילו אין לי ציפיות. באמת תומכים ברגעים המציאותיים והקשים, אלה שמורידים את החיוך, ועומדים לצידי. ומראים לי שהם מוכנים לעשות את זה מתי שאצטרך, ולאו דווקא מתי שאבקש, ושולחים בדיחה ב11 וחצי בלילה כדי שאחייך. ומביאים לי צדף משקיעות בים. וכתר של צעירה, ומכתב קצר שאומר כל כך הרבה ומחזק ומחמם מבפנים. ויום שלם שכאילו מובן מאליו. למרות שסזה קצת פחות. אני חייבת להודות. תודה לכולם....
ואומרים לי, שבסופו של יום זו לא רק המציאות ואני.
זה גם הם.'' נכתב ב28/9/10.
אבל עכשיו זה לא מרגיש ככה. כי אני בצבא. שזו גם סוג של בעיה. ואני כן לבד, וכן- זה בגלל שאני שמה את עצמי במצב הזה. אני אני אני. אשמתי. ואני לא מנסה לנחש אפילו איך לצאת מזה. זה דורש יותר מדי מאמץ, כח וכאב. שאני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד איתם בלי תמיכה. ואני לא מצליחה להביא את עצמי לפרוק את הבעיות שלי על אף אחד.
אז ממשיכים לבכות. ולהזיל דמעות- שזה שונה. ושיכאב הראש. ולא ללכת לרופא בגלל בלוטות הלימפה המוגדלות. ולא לשמור על קשר. ולהיות אדישה.
בינתיים אני לא צבועה. גם לזה אין לי כוח, וזה טוב. לא לגמרי צבועה אני מתכוונת.
אני ידועץת שיש אנשים שבאמת כאן בשבילי. אני פשוט לא יודעת להשתמש בכם.
קשה. ובאמת- שאין מה לעשות.
לפחות ניסחתי את זה בצורה שהיא לא רק לעצמי. ומה שכולם גם ככה יודעים ורואים עלי.
לילה טוב. ערה 19 שעות יותר מדי, ומנסה ללכת לישון בהרגשה שלא עוזבת אותי ושניסיתי לדלל אותה רק לעכשיו.
מציאותית. הכל כרגיל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
