וואו,

פעם אחרונה שכתבתי פה היה בסוף ינואר 12, חודש וקצת לפני הגיוס שלי.

ז"א, שנתיים וכמה חודשים.

פתאום נזכרתי שהמקום הזה קיים...

דפדפתי בפוסטים האחרונים בבלוג וזה באמת משעשע...

לראות ברשימות בצד - ויקי, 17. בטו-דו ליסט - יומולדת 18, סוף 2011, סוף י"ב..

לראות את עצמי לחוצה מסיום י"ב, עצבנית ומתוסכלת מהעבודה השוחקת בעלבד,

ואת החששות לקראת הגיוס ובכלל מהעתיד. לא היה לי בכלל מושג מה מחכה לי...

אז מה היה לנו מאז הפוסט האחרון?

ראיתי שהתאריך גיוס שלי היה אמור להיות 7/3, אז לא.

התגייסתי ב5/3 והייתי בטוחה שזה גיוס כלל צהלי, ברוב טמטומי לא טרחתי לבדוק  ממה נובעים כל השינויים בגיוס שלי.

נכנסתי לב"קום ועברתי שרשרת חיול מעיקה ביותר שנגמרה בסביבות 7 בערב, כשאני יוצאת משם בלי לקבל קצין מיון,

והחייל העלוב שישב ביציאה מהבקום מעדכן אותי ברוב נחמדותו שאני מתגייסת לייעודי לקצונה, למרות שאחרי המיונים התכוונתי לחתום ויתור

אבל אז קיבלתי מכתב שאמר שלא עברתי את המיונים בכלמקרה.

אז כמובן שמהבקום אני יוצאת היסטרית ובוכה, והמ"כ המסכן שתקוע איתנו לא יודע בכלל מה להגיד לי,

ועוד ילדים קטנים וחמודים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם מנסים לשכנע אותי שייעודי לקצונה זה אחלה דבר ותלכי ותנסי ולמה לא!

וכמובן שבגלל שבכל מקרה לא היה לי אומץ לסרב לעלות לאוטובוס, עליתי עליו בסביבות תשע בערב ועשיתי את דרכי לבה"ד 11 כשכל הדרך אני בוכה בהסטריה.

כמובן שברגע שהגעתי לבהד התעשתתי על עצמי ואמרתי למפק"צית שאני לא רוצה להיות שם, והיא אמרה שאני אעבור איתם את הטירונות 

ואם בכל זאת לא ארצה להיות שם, יפלטו אותי.

אה, ואם כל היום הזה לא מספיק - כשהגעתי לבקום התחילה לי דלקת בעין. אבל לא נורא כי בזכותה בבוקר שאחרי יצאתי הביתה עם שלושה גימלים!

עברתי טירונות מדהימה, עם מפקדים מדהימים וחיילים שבאמת נבחרו בפינצטה אחד אחד והיה באמת מדהים.

לא נדבר על ההשבעה שהייתה משפילה בשבילי ובשביל עוד חברה שחתמה ויתור כי הבדילו את שתינו מכולם כשלא נתנו לנו לעלות על א', ואני עדיין

בטוחה שזה היה בכוונה.

יום אחד בהיר נכנסנו לנוהל שמירות, הייתי בכ"כ, ובבוקר שאחרי מקפיצים אותנו וכולנו באות, והקצינה התורנית אומרת לי "מה את עושה פה? לא היית אמורה ללכת?", ומאותו יום סופחתי לרסר הפסיכי של הבה"ד, לתקופה של בערך חודש שבאמת היה פשוט כיף.

אחרי זה, אחרי שלא נתנו לנו לראות קצין מיון וגם לא נתנו לנו לצאת ממגמת קש"ג, ארבעתינו פוזרנו לשני הקורסים של קש"ג בבה"ד,

מפקדות חדשות, מדהימות גם הן, הכרנו בנות חדשות - פוסטמות ברובן, מה לעשות, זה התפקיד.

את התקופה הזאת אני זוכרת בעיקר כרעה. זה נורא קשה להגיע מהייעודי כשאנחנו חיילים מדהימים ולרוב אין על מה להעניש אותנו,

לחבורה של בנות מפגרות ומפונקות שאני חוטפת בגללן על ימין ועל שמאל.

לא משנה, לקצר תהליכים - סוף בה"ד 11, מקבלת שיבוץ למחנה אורים. ומפה מתחיל ה"כיף".

יום ראשון בבוקר מתקשרת לפק"ר, יוצאת לדרכי, וכשאני כמעט שם הוא אומר לי שאני צריכה לנסוע לאוגדת עזה. וואלה יופי.

נתקעת שלוש שעות במועצה אזורית אשכול, מגיעה לאוגדה, לא מספיקה להתחיל טופס טיולים כי הגעתי מאוחר ולא היה לי שיבוץ,

חוזרת יום אחרי, עושה טופס טיולים, ועוברת למחנה פלוגות.

ומכאן - מקבלת קצין מדהים (כמפקד, כנראה שהרבה פחות כקצין קישור) חופפת מדהימה ועוד אחת קצת פחות יעילה, הוא מודח אחרי חודש, החופפת משתחררת, הקשלחית מתחלפת, ואני תקועה במשרד מבולגן פצצות יחד עם עוד אחת לא יעילה במיוחד.

מאז ועד אוקטובר, אני טוחנת בבסיס כל יום עד שבע. תענוג.

ואז הגיעה הקצינה החדשה המדהימה שלי, וגם החיילת החדשה...

אבל לא נעשה יותר קל. עמוד ענן, אימונים, ביקורות ומה לא.

אבל מפה כבר אין הרבה מה לספר, והכי חשוב שהשתחררתי, ובסוף, זוכרים רק את הדברים הטובים ואני לא מתחרטת על כלום.

(טוב אולי קצת על זה שלא עשיתי שום דבר לפני שהתגייסתי בשביל לקבל תפקיד שאני באמת ארצה, אבל שטויות).

ומה קורה עכשיו?

אני משוחררת כבר חודש וחצי.

הייתי לחוצה הרבה זמן לפני השחרור והתחלתי לחפש איפה לעשות מועדפת אז למזלי יומיים אחרי השחרור כבר התחלתי לעבוד בדפוס בארי-

עבודה לא קשה, אבל 12 שעות כל יום זה לא פשוט, אבל מה שחשוב זה שזה בטוח יספיק לטיול שלנו לדרום אמריקה, 

שאגב גם עליו התחלנו לעבוד כמה חודשים לפני שהשתחררתי חח

בעיקרון כבר ישלי חצי מהסכום שאני צריכה - 10 אלף שחסכתי לפני הגיוס וקצת תוך כדי, 5 שהיה חסכון ישן מההורים, 7 המענק, והמשכורת האזרחית הראשונה שלי - 5 אלף!

בכל מה שקשור למצבי הנפשי, נקרא לזה ככה, פחות נחמד.

אני מרגישה שאני תקועה כאן.

כל הזמן אותם המקומות ואותם אנשים, ואני פשוט מרגישה תקועה וכלואה ונמאס לי.

החברים שלי לא זורמים ונמאס לי להיות תקועה באותו מקום כל הזמן, ובאמת שפשוט באלי להתחיל מחדש כבר.

אני מתה שהשמונה חודשים האלה יעברו כבר ואני אטוס מכאן,

ואחרי זה כבר לא יהיה לי מה להתלונן שאין שום דבר חדש.

אנחנו נחזור ויש נצטרך להתארגן ולעבור לאילת ולהכין את עצמינו להתחילת הלימודים.

(אנחנו הולכות ללמוד ניהול מלונאות ותיירות בקמפוס אילת).

וזהו בגדול.

נראה אם אני עוד אחזור לכאן... סתם הרגשתי צורך אחרי שראיתי את הפוסט האחרון.

לילה טוב וחג מהמם לכולם (: