150,000 אנשים מילאו הערב את הכיכר במחאה נמרצת כנגד אולמרט ופרץ ובדרישה תקיפה להתפטרותם.
אני יכול להניח שמארגני העצרת יטפחו לעצמם על השכם, הרי אין כמו הערצה עצמית.
גם אותי ניסו לשכנע להגיע לעצרת לאחר שהבינו כי אני מתלבט מאד. האמת לא רק לגבי הליכה לעצרת בפרט, אלא בכלל מחשבות על מטרות המחאה.
מלבד העצרות השנתיות, כמה הפגנות מחאה גדולות היו בישראל ואינן קשורות למחאה כנגד יציאה למלחמה של הממשלה (כלומר מעבר למחאות של 74,83 כנגד הלחימה בלבנון בפעם השניה)? תמיד תעלה הדרישה להתפטרות הממשלה במיידית , מתוך תקווה שהממשלה הבאה תהיה טובה יותר.
אולי רק המחאה של ארבע אמהות כנגד ההתבוססות בלבנון היתה שונה כי לא כוונה כנגד ממשלה אחת בלבד , אלא כנגד תהליך מסוים.
אך מלבד מקרה זה (שלא סחף אחריו הרבה אנשים, בוודאי לא יותר מאלו שבאו הערב לעצרת) מתי היו כאן לאחרונה הפגנות מחאה אמיתיות כנגד המצב במדינה? אולי אני לא מודע מספיק אבל נראה שמאז ימי הפנתרים השחורים אין כאן שום מחאה ציבורית אמינה.
מחאה שבעיני היתה אמורה להוביל כנגד 2 חוליים עיקרים במדינה שלנו.
מחאה כנגד המצב החברתי ומחאה כנגד יחסינו עם השכנים שלנו. מחאות כנגד מצבים שעשרות שנים כבר לא זוכים לשום התיחסות. בוודאי לא מצידה של התקשורת שלא רואה במחאות כאלו עניין מספיק.
נדמה שמאז קום המדינה, מלבד אולי מקרים נדירים ויוצאי דופן, הקו הכללי של ממשלותינו מכוון לקו קפיטליסטי (בודאי בעשרות השנים האחרונות) מהצד החברתי ולקו אימפריאליסטי-קולוניאליסטי מהצד הפוליטי מדיני. שגם אגב משתלב היטב בקו חברתי בסופו של דבר.
הממשלות, בעיקר האחרונות, דוגלות בקו של פגיעה מתמשכת בציבור מסויים. עם סיסמאות נפלאות מ"חכות במקום דגים" דרך
"אין קצבאות כי המשק במצב מחפיר" עד "צאו לעבוד, בטלנים".
אין כאן כבר שום דאגה לחלשים, מה שיש הוא קיצוץ מסיבי בתקציבי רווחה. כן, אני כן תומך שכל אדם שיכול לעבוד יעבוד לפרנסתו, אבל כשבלהט הרצון להוציא לפועל את השאיפות האלו אתה רומס כמו פיל בחנות חרסינה זכויות של אנשים, אתה מאבד את הלגיטימציה לצעדים כאלו.
איך מדינה שחרטה על דגלה (ומגילת העצמאות) את "מדינת ישראל....תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה"(מישהו אמר שכל אדם זכאי למחסה מורה מזון מלבוש ומרפא).
והנה פחות מ 60 שנה אחרי הקמת המדינה הפכנו, כמדינה, למנוכרים עד מאד לאלו שיושבים בקרבנו. עד כדי כך גדל הניכור שהנה הגיע המשיח על הסוס הלבן, ובמחיר של נזיד עדשים קונה את לבבם של כה רבים, עד שכבר יש כאלו שאומרים שיצביעו עבורו לראשות הממשלה.
איבדנו לחלוטין את כל מה ששאפנו להקים כאן. מדינה צודקת ושיוויונית. יהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי לשקם ולהבריא את המדינה שלנו. זה לא אומר שצריך להתייאש.
ובנושא המדיני?
הממשלות ראו וממשיכות לראות בערבים מסביב "ילידים" פרימיטיביים, שלנו, "האירופאים הנאורים", אפשר לצפצף עליהם, לזלזל בהם, לכבוש את שטחיהם ולהתנחל בהם.
היו לנו מיליון הזדמנויות לעשות שלום עם כל שכנינו, החל מהמגעים בין משה שרת וגמאל עבד אל נאצר וכלה ב"הודנות" של החמאס, אך את כולן דחינו בגסות והעדפנו מלחמות נצח למען השליטה בשטחים הכבושים. כל רגע בו נדמה כי הגענו לאפשרות של תהליך מדיני , רגע זה מוסמס במסוה של פעולה צבאית הכרחית לבטחון המדינה. אחרי זה כבר היה קל להאשים את הצד השני בתוקפנות.
אם היינו הולכים בדרך השלום, ומתייחסים אל שכנינו כשווים, הסיכויים להגיע לשלום היו גבוהים לאין ערוך. אולי גם יכולנו למנוע את המלחמה המתמשכת. (רק אולי).
אבל כמעט שום הפגנה שראיתי, גם לא זו של הערב, קוראת לשינוי מהותי של המצב. למיטב השקפתי ההפגנה הזו היתה בסה"כ קריאה להתפטרות מאמן כדורגל אחרי הפסד הקבוצה (שאגב לפי מסורת ידועה, בד"כ מנצחת את המשחק הבא עם המאמן החדש, אך חוזרת מהר מאד לסורה), ולא קריאה לטיפול שורש, לשינוי המדיניות כולה מקצה לקצה. הרי אין כאן דרישה לשינוי מהותי. רק דרישה לשינוי שלטון ושהבא אחריו, (ומי זה יהיה בכלל?) ידאג. בסוף הכל מסתדר. מחשבה נפלאה.
הייתי שמח לשאול את מארגני ההפגנה מה בעצם הם רצו? הרי "אולמרט/פרץ תתפטרו" היא רק חצי-אמירה, כאשר החצי השני הוא כמובן, את מי המפגינים רואים במקומו. וכמובן מה הוא יעשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
