אתמול היה היום הכי גרוע שעבר עלי בזמן האחרון. יכול להיות שאפילו בשנה האחרונה. חוסר התעסוקה שמלווה אותי כבר חודש וחצי, אולי מתחיל לתת את אותותיו. אולי אני זקוק קצת לעומס רציני שיעזור לי לשכוח מהמחשבות שעולות. לא דרך טובה להתמודד אומנם, אבל בשעות כאלו זה מקל במקצת.
הרגשת הריקנות והתשישות פשוט הרסה אותי לחלוטין ומנעה ממני לתפקד ברמה סבירה כפי שרציתי להיות. (עוד יום הלך ככה סתם). אפשר היה לצפות שאחרי לילה של מנוחה (גם כן לילה כשאתה בקושי יכול להרדם) אני ארגיש טוב יותר, וזה עבד. אבל רק קצת. בשעות אחר הצהריים כבר החלה שוב ההדרדרות.
אבל מה שמקשה מאד עם ההתמודדות היא הדרישה להיות מזוייף. לחייך. לומר שהכל מצויין והכל בסדר. לתת תחושה שהכל תקין.
ובפנים אתה ממשיך לבכות.
קשה להבין אנשים, לא תמיד אני ממש רוצה. אבל לפעמים אני רוצה שגם יבינו אותי, רק שעם השתיקה זה הופך להיות ממש קשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
