הזמן: יום חמישי. שעת לילה מאוחרת.
המקום: אחת מתחנות הרכבת. (היא יכולה להיות כל אחת מהן, לא תרגישו בהבדל).
הרכבת מתקרבת לתחנה, מספר נוסעים רצוצים ועייפים מתקרבים לדלתות היציאה.
מהנהנים אחד לשני, חלקם מכירים מנסיעות קודמות.
לצידי עומדת אישה יחסית מבוגרת, מקל הליכה בידה. חילופי מילים מנומסות, מתברר אף שאנו מתגוררים באותו הישוב. בנתיים חריקת בלמים והודעת פקח מנומנם יחד עם הכריזה הרגילה. הרכבת הגיעה לתחנה. אנחנו יוצאים החוצה לרציף, נהנים ממשב רוח צונן ונעים אחרי השהות הארוכה בקרונות קפואים ממיזוג. הולכים על הרציף, ממשיכים לדבר, מתקרבים למעלית. ומההה.....?
כמו בהרבה תחנות, עומדת לרשות הנוסעים מעלית מהרציף לקומת היציאה של הרכבת, אבל הפעם היא לא עובדת. אין שלט או הסבר. אין גם אף אחד לשאול אותו. לידינו חולפות מספר נערות נבוכות ומצחקקות, נסחבות עם תיקים גדולים מבינות שלא תוכלנה להשתמש במעלית ועל כן עושות את צעדיהן לכיוון המדרגות הנעות. נעות אמרנו? מסתבר שלא בשעות האלו.
הנערות מזדרזות לעלות על המדרגות (הלא נעות) גוררות את התיקים שלהן (הן לא רצו לקבל עזרה בסחיבה). אנחנו מצטרפים. אני, עם התיקים שלי, והגברת שמתקדמת מעלי במדרגות, מטפסת בצעדים קטנים ומדודים ונשענת על המקל. נראה שקשה לה קצת העליה הבלתי צפויה הזו.
אחרי שהעלייה הסתיימה, התקרבנו ליציאה. לקראתנו מגיע המאבטח שעומד בכניסה לתחנה, שואל אותנו אם אנחנו האחרונים לצאת מהרציף. לאור ההליכה האיטית שלנו היה ברור כי התשובה חיובית. בכל מקרה הבטנו אחורה. לא היה אף אחד.
"מה קרה למעלית ולמדרגות?" שאלנו אותו.
"אין לי מושג" הוא ענה בפנים חתומות תוך כדי סגירת דלתות התחנה.
יצאנו החוצה ללילה הקפוא, אמרנו שלום אחד לשני והלכנו איש לדרכו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
