great expectations

הזמן: יום חמישי. שעת לילה מאוחרת.

המקום: אחת מתחנות הרכבת. (היא יכולה להיות כל אחת מהן, לא תרגישו בהבדל).

הרכבת מתקרבת לתחנה, מספר נוסעים רצוצים ועייפים מתקרבים לדלתות היציאה.

מהנהנים אחד לשני, חלקם מכירים מנסיעות קודמות.

לצידי עומדת אישה יחסית מבוגרת, מקל הליכה בידה. חילופי מילים מנומסות, מתברר אף שאנו מתגוררים באותו הישוב. בנתיים חריקת בלמים והודעת פקח מנומנם יחד עם הכריזה הרגילה. הרכבת הגיעה לתחנה. אנחנו יוצאים החוצה לרציף, נהנים ממשב רוח צונן ונעים אחרי השהות הארוכה בקרונות קפואים ממיזוג. הולכים על הרציף, ממשיכים לדבר, מתקרבים למעלית. ומההה.....?

כמו בהרבה תחנות, עומדת לרשות הנוסעים מעלית מהרציף לקומת היציאה של הרכבת, אבל הפעם היא לא עובדת. אין שלט או הסבר. אין גם אף אחד לשאול אותו. לידינו חולפות מספר נערות נבוכות ומצחקקות, נסחבות עם תיקים גדולים מבינות שלא תוכלנה להשתמש במעלית ועל כן עושות את צעדיהן לכיוון המדרגות הנעות. נעות אמרנו? מסתבר שלא בשעות האלו.

הנערות מזדרזות לעלות על המדרגות (הלא נעות) גוררות את התיקים שלהן (הן לא רצו לקבל עזרה בסחיבה). אנחנו מצטרפים. אני, עם התיקים שלי, והגברת שמתקדמת מעלי במדרגות, מטפסת בצעדים קטנים ומדודים ונשענת על המקל. נראה שקשה לה קצת העליה הבלתי צפויה הזו.

אחרי שהעלייה הסתיימה, התקרבנו ליציאה. לקראתנו מגיע המאבטח שעומד בכניסה לתחנה, שואל אותנו אם אנחנו האחרונים לצאת מהרציף. לאור ההליכה האיטית שלנו היה ברור כי התשובה חיובית. בכל מקרה הבטנו אחורה. לא היה אף אחד.

"מה קרה למעלית ולמדרגות?" שאלנו אותו.

"אין לי מושג" הוא ענה בפנים חתומות תוך כדי סגירת דלתות התחנה.

יצאנו החוצה ללילה הקפוא, אמרנו שלום אחד לשני והלכנו איש לדרכו.

נסיעה הרכבת הסיוטית ביותר שאני זוכר. 

לצורך סידורים עליתי על הרכבת הקרובה ביותר למקום מגורי. בהתחשב בחשיבות הדיוק העדפתי לעלות על רכבת המגיעה זמן רב לפני שעת היעד , על מנת להמנע ממצבים מביכים עקב איחור אפשרי. חשבתי ששריון זמן כה רב (קרוב לשעתיים) יהיה מספיק. חשבתי.

כבר כשעליתי לרכבת היא היתה מלאה לחלוטין בחיילים ברובה ובקמצוץ אזרחים. ההגדרה מלאה אולי עושה עוול ,למצב שבו די במקרה מצאתי מקום עמידה ליד אחת הדלתות. יתר הרכבת ואני מתכוון כל חלקיק של רצפה או מקום שטוח היה תפוס.

במקום זה העברתי את הזמן בעמידה (ובקפיצה קלה במקום כדי להפיג את כאבי הרגליים הרדומות, אגב מבטים מצד העומדים לידי) עד ההתרוקנות האיטית שלה, מהלך שעה ומחצה לערך.

תאוריית "קופסת הסרדינים" (אין כזאת באמת , לדעתי) הוכיחה את עצמה כשלמרות הכל עוד אנשים הצליחו להדחס בתחנות הביניים. בלי לשים לב , עצירות מתמשכות בתחנות ועוד כמה עצירות שלא בתחנות והנה עיכוב מכובד של למעלה מ 20 דקות ועדיין בקושי באמצע הדרך.

מאמצע הדרך כבר ביליתי בישיבה ברכבת מלאה יחסית, וכמובן מעוכבת להפליא.

לתחנת ההחלפה (כבר קרוב לסיום הסיוט) הגענו באיחור של 30 דקות, כמובן שהתברר שהרכבת שעליה היינו אמורים לעלות כבר יצאה, אך לשמחתינו מנהל התחנה הבטיח כי הרכבת הבאה בתור תגיע עוד 10 דקות.

40 דקות לאחר מכן כשהיא סוף סוף הגיעה , מלאה כמובן, אך בקושי מצליחה להעמיס את כל האנשים הזועמים והעצבניים ששהו ברציף. זמן מה אחרי זה הגעתי ליעדי באיחור של 75 דקות מיעד הזמן המקורי וכשאני מצליח בקושי רב להספיק להגיע למקום חפצי ללא איחור . (למזלי , כי אחרת עלול היה להיות רע מאד ).

השלל: 2 כרטיסים חינם לנסיעות עתידיות ברכבת. אני אשתמש בהם. לא שיש לי ברירה אחרת.

ברכבות החדשות, בקרונות הכפולים, יש תא נוחיות גדול ומרוח מאד. בהשוואה לתאים הקטנים והדחוסים, המחשבה הראשונה היתה על ההבדלים בין מחלקה ראשונה למחלקת תיירים. (לא שהייתי במחלקה ראשונה מעודי)

2. חיילים ברכבת. נכון, משרתים בצבא, תורמים למדינה וכו', אבל ההתנהגות שלהם בתחבורה ציבורית (או בכלל) לא מייצגת את צה"ל בצורה נאותה. כשקצין ג'ובניק יושב ברכבת עמוסה ומולו עומדת גברת בת 70 או יותר, וכל מה שהוא עושה זה להעמיד פנים שהוא ישן, עושה לי חשק להקים אותו בכוח ולפנות מקום. (או לפחות לתלוש לו את הדרגות).

מקרה דומה שראיתי, כשחיילים לא טורחים לפנות מקום באוטובוס לאישה הרה (בחודש מתקדם למדי).

לא מובן, באמת. הורים? צבא? בה"ד 1? מישהו?

3. רק למען סימון ה"וי", שלחתי מכתב לנציג פניות הציבור ברכבת. לא באמת ציפיתי לקבל תשובה אחרת, אבל בכל זאת, מעצבן לקבל תשובה לקונית שעונה למכתב אבל בעצם לא עונה על שום דבר, שום דבר מעבר ל"כן ראינו, תודה שפנית". (ממש כמו שהיה אז) .

נ.ב - לימודים מתישים יותר ממה שזכרתי.נקווה להמשך טוב.

כל מי שנוטה לנסוע ברכבת, אם בתדירות גבוהה ואם רק מדי פעם, יכול לספר על חוויות מדהימות שהוא נתקל בהם פה ושם.

הנה אחת מהם:

את הצורך לסבול עשן סיגריות בנסיעה, רכבת ישראל כבר חסכה ממני עם האיסור לעשן, מה שהיא לא מצליחה בנתיים היא למנוע חוויות תרבותיות יוצאות דופן.

קחו למשל נסיעה שבה שכנתך לספסל מפצחת גרעינים במהלך הנסיעה אגב הפקת רעשים וקולות ובצורה, בואו נאמר, ייחודית מאד,  בנוסף היא ירקה אותם על השולחן , כשחלק מהם אף מפוספס ונורה הישר על המכנסיים שלי.

מישהו גם צריך לומר לה שמצב זה לא מצחיק, ואין צורך להתפרץ בצחקוקים בלתי נשלטים.

אהה, וגם שתתלבש בצורה הולמת את גילה.

בקיצור: איכס אחד גדול. 0 בסולם.

לפני כמה ימים כשעצרתי בצומת, מחכה לרמזור שיתחלף לירוק, ראיתי 2 נערים מחלקים מדבקות ועלונים של המפלגה שאליה אני , כנראה, מתעתד להצביע.
הם עברו מכונית מכונית, הציעו את התעמולה שברשותם, אבל רק לי , מכולם, לא הציעו שום דבר , והתעלמו לחלוטין. (לא שממש הייתי לוקח, באמת חבל על כל הנייר המבוזבז וחוסר ההתחשבות באיכות הסביבה).
אותי מעניין לדעת, מה הסטריאוטיפ שלהם לגבי מצביע מסורתי לגוש המנוגד..