בחיי שאני כבר לא יודעת כלום

הכל נראה לי כל כך שגרתי ורגיל שום דבר לא מזיז לי.

כאילו פעם היו באמת חיים ובאמת הייתי חווה רגשות ושטויות כאלה והיום הכל פשוט נעלם..

כאילו ה"כל טוב" כ"כ מזוייף כי אני לא באמת יודעת מה קורה אצלי.

כאילו התנתקתי מהנשמה שלי ומהגוף שלי ומהכל ואני חיה במין עולם משעמם כזה..

העולם של הגדולים.

תמיד פחדתי ממנו תמיד פחדתי מהרגע שפתאום הכל יעלם לי מהידיים

ואני אצטרך להתאמץ ולשתוק כדי לחיות בשקט.

זה כ"כ רע להיזכר בעבר ולהגיד כמה היה לי טוב

כאילו זה כזה.. רק כשחולפים דברים לומדים להעריך אותם אבל זה לא נכון

כי אני תמיד הערכתי אותם.

זה כ"כ כואב שמתגלים לך פתאום פרצופים של אנשים שחשבת שהם החברים הכי טובים שלך

ושפתאום אתה יוצא עם אנשים שלא חשבת בחיים שתיהיה קשור אליהם...

לא בגלל שזה רע אלא פשוט שזה לא אתה שהכל כ"כ שטחי ואתה לא..

אבל כנראה צריך ללמוד להיות כזה.

אחד שלא חושב על כלום ומתפקד כמו רובוט בלי לב ובלי רגשות...

לאיודעת, אני לא אוהבת את זה אבל כנראה שאין ברירה ממש.

איפה אנחנו?