איך שמתנה משמים באה בקלות, כשאתה ילד קטן אם עניים עצומות,

נכנס הביתה ורואה התלהבות והיתקהלות.

פתאום עוצמים לך את העיניים גכדי שלא תראה,

והנה מולך נמצאת ה-מתנה אליה קיוויתה.

קיוויתה ליצור חם, אוהב שאוהב לאהוב ולהיות נאהב,

וזה מה שקיבלתה.

אם הזמן הצעצועה כביכול מתחיל להיות פרט שולי בחייך

ולא יותר מזה, ואתה פחות שם לב אליו, משחק איתו,

אך גם רק מדי פעם.

המדי פעם קורים בעיקר כשאתה רוצה להרגיש את החום והאהבה,

והנה הוא שם מחכה רק שתוציאו אותו החוצה לחופשה כדי להעניק זאת.

חולפים הימים והעיסוקים רבים

פתאום אתה כבר לא ילד, והוא כבר לא אותו נער שובב המתרוצץ לו ברחבי החיים המאושרים שלכם.

העיסוקים לא נותנים דקה ביחד, רק אולי לטיפול בצרכים בסיסים,

וגם את זה אתה נותן לאחרים לעשות זאת במקומך בכלל שלל תוכניותיך,

הלא נותנות רגע של מנוח, למשחק או לסתם היתכרבלות נעימה.

ואז...

אז מגיעה היום ההוא, כשאתה מקבל את הבשורה,

הוא כבר לא יהיה איתך,

בינתים זה רק יממה,

אך כעבור שעה ארוכה מתקבלת שיחה חדשה,

המבסרת רק רעה.

הוא בחיים לא יהיה איתך,

אך איתך תמיד בנשמה.

אז באים שלבי התירוצים,

הכיום מכונים ניחומים.

שויות במיץ אני אומר,

הוא לא במקום יותר טוב,

אף פעם לא היה.

המקום שלו זה הכלוב שלו,

אצלי בחיקי, כשהוא אצלי לא בלב ולא במחשבות,

כי זה רק שטויות.

מקומו הוא בחיקי,

ולא בשום חלקת אדמה,

ואף אחד לא ימנע זאת,

ולא יחליף אותו,

כי אחד כמוהו,

יש רק אחד.

מוקדש לבורקה,

החמוס האהוב שלי.

ז"ל.