כשהתעוררה שמה לב שמישהו מתכל עליה, ועצמה את העניים שלה שוב, בתקוה שלא ראו שהיא ערה. "אז מה תעשה איתה?" שאל קול אחד, כנראה את מי שבחן אותה קודם לכן, "אני חושב שאני אקח אותה חזרה לירושלים, תודה אחי". זה היה נדב. איך הוא מצא אותה בכלל?!. "אז קח אותה כבר לפני שהיא תתעורר, אני שחכתי, סמים היא קנתה פה, זה בשבילה?" שוב הסתכלו עליה, בחנו אותה, היא ידעה את זה. "לא יודע, לא נראה לי גם, היא לא כמו כולם.. היא בקושי בסיגריה נוגעת, אז סמים?" שניהם צחקו צחוק חרישי. "אתה מתכוון להרים אותה או להעיר אותה?" היא רצתה לקום ולברוח, אבל לא הייתה מסוגלת. פתאום הרגישה חלשה יותר מאי פעם. "תעיר אותה, יאלה מה כבר היא יכולה לעשות?, לברוח? תראה אותה בקושי לזוז היא יכולה". אחרי המשפט הזה, היא ידעה, כל זה לא בשבילה. פקחה את העניים, וראתה את נדב בוחן אותה, במבט הזה שלו, במבט הכועס הזה, כאילו אומר בלי מילים 'אני שונא אותך'. התיישבה, הרגישה חסרת אונים. "יאללה בואי כבר!" הוא צעק עליה והעיף לה סטירה. הדמעות החלו לרדת, בלי סוף, 'נראה אותך עכשיו. מה את עושה פה בכלל?' היא עקצה את עצמה, והלכה אחריו. "תגידי, מה חשבת לעצמך שעשית את זה?" היא רעדה, לא מקור "מה כבר עשיתי, הלכתי וקניתי לך סמים?" היא כמעט צעקה. "אני לא מדבר על זה בכלל!" הוא עצר את ההליכה שלו. "למה ישנת אצל אח שלי?, למה מאח שלי?" מאיפה היא הייתה אמורה לדעת שזה אח שלו? "אני והוא רבנו, את לא יודעת כלום, את סתם!, ישר לאח שלי, האח המצליח מתל אביב, נכון?" היא באמת לא ידעה. "מאיפה אני אמורה לדעת שזה אח שלך?" היא הצטערה, על משהו שלא עשתה. "לכי, את יודעת מה?, אני לא רוצה לראות אותך עכשיו, רק תחזרי מתישהו, עכשיו לכי, אמרתי לכי!, לכי מפה!" והיא הלכה.