אני ורק אני

אני רוצה להגיד לך שאני מצטערת, אני מצטערת על זה שאני נכדה כל כך מגעילה...

לא בכיתי, לא הרגשתי אבל בכלל עלייך, וזה לא בסדר, אתה בכל זאת סבא שלי...

בכיתי רק בשבוע הראשון וזהו מעבר לזה, כלום... בכיתי רק כי ראיתי את אמא, וזה כל כך מכעיס אותי, הזיוף הזה שבי, אני כל כך מגעילה את עצמי... אף אחד לא מכיר אותי באמת, חוץ ממני, ויש פעמים שאני אפילו מרגישה שאני לא מכירה את עצמי, מרוב שאני מגעילה את עצמי... באמת, אתה היית בן אדם כל כך טוב ונכון שאת השנים שהאחרונות שלך, שרק אותם אני זוכרת, בילית על הספה אצל סבתא, אבל טיפת כבוד אין לי אפילו...

אני חושבת לעצמי על זה שיצאתי למסיבה בריץ' איזה שבועיים אחרי מה שקרה, וזה דיי מרגיז אותי, אין לי כבוד אלייך, ואתה בן אדם שכל כך מגיע לו את זה...

לא יודעת, אני לא יכולה להכריח את עצמי  לבכות, כמו על בן, שכבר לא יוצא לי, אבל בכל זאת, אני רוצה מאוד להרגיש טיפה, סימפטיה, טיפה כאב על מה שקרה, אבל כלום, אני חלולה...

המצב דיי שינה את כולם, רק ביום שישי אני שמה לב לזה, במשך השבוע אני בכלל לא רואה את זה על אמא, אבל אז יש פתאום קטעים שמדברים, ואז היא מזכירה שנפלת, ורק אז אני נזכרת שלה עדיין כואב...

בימי שישי כל הילדים שלך, עצובים, צוחקים עם כולם, אבל עדיין רואים את העצב בפנים שלהם... הקטנים לא השתנו, הם לא כל כך זוכרים, רון טיפה מוזר, אורין התחילה ללכת לבית כנסת, וסבתא, סבתא יקרה שלי, כל כך בודדה... גם כשכולם בבית היא מחייכת פה ושם, אבל אחרי זה היא ישר מורידה את הראש...

אתה יודע, בכל זאת מוזר לי שאין אף אחד בכורסא, ואין את הריח החזק של הסיגריות, ואין את גרייס, ואין את הצעקות... אני זוכרת את אותו יום שהלכת לישון, ואופק לא נתן לאף אחד לשבת בכסא שלך, עד שהגעת... זה היה כל כך מצחיק...ומה עכשיו? הוא לא זוכר...פעם שהייתי  קטנה הייתי מתקשרת לסבתא ואתה היית עונה, בשנים האחרונות, לא דיברת בכלל, לא זיהית אותי... אני בטוחה שהרבה יותר טוב לך למעלה, וכבר חיכית כל כך להגיע לשם...אבל סבא תשמור עלינו מלמעלה ותדאג לנו... 

וסבא, תנסה איכשהו לסלוח לי, כי אני לא מצליחה לסלוח לעצמי...