אני לא אוהבת להתייחס לפוליטיקה, בין השאר כי אין לי יכולת לשנות שום דבר בעצם אבל לפעמים הכעס שמצטבר בי גדול כל כך שאין לי ברירה. כדי לא לצאת על אנשים, אני כותבת כאן, בבלוג, בשקט שלי.

אני מגדירה את עצמי כימנית אבל אם יש משהו שאני שונאת כמו שאני שונאת שמאלנים זה ימנים קיצוניים ולצערי, אני מוקפת בלא מעט כאלה. אני נתקפת בזעם גדול כל כך ממילים שהם אומרים שלפעמים אני פשוט לא מבינה מה אני עושה בקרבת יצורים מבחילים כאלה.

הוא אמר: "צריך להפיל עליהם פצצה ולהשטיח את עזה לחלוטין, העולם יסתגל ופתאום יהיה שקט לנו בישראל"

היא אמרה: "לגמרי, לא יתכן שאנחנו נותנים להם לחיות כשהם מפציצים אותנו כל הזמן"

אני אמרתי (בטון הכי רגוע ואדיש שהצלחתי לגייס): "זה לא כולם, יש שם לא מעט אנשים כמוני וכמוכם, אתם מדברים כמו היטלר, לא מבדילים בין אנשים שרק רוצים לחיות בשקט."

אמרו לי ביחד: "את לא מבינה שומדבר מהחיים שלך"

נקרעתי בין הרצון לבכות לרצון להרביץ להם עד שיבינו אבל שתקתי. אין טעם לצרוח מילים על אוזניים ערלות.

שנאתי אותם.

למזלי, יש לי גם חברים שפויים. יחדיו אנחנו מתכננים את המעבר שלנו לקנדה:

הוא אמר: "הבעיה היחידה היא שלא כל הסביבה עוברת יחד איתנו, הבעיה היחידה היא להשאיר את האהובים מאחור"

היא אמרה: "מי שאשם באמת בכל הסיפור שלנו עם החמאס זה כל שונאי ישראל שמתערבים במקום לתת לנו פתרון לגיטימי. כלומר, הבא שאומר לצבא ההגנה שלנו: 'תפסיקו עם זה' צריך להציע לנו שטח על אדמתו. לא ייתכן שהם דורשים מאיתנו להרגע כדי שימשיכו לירות עלינו כשגרה"

אני הסכמתי: "אין ספק, אני חושבת שארצות הברית צריכה להציע לנו שטח פצפון בגודל של חצי ישראל כדי שכל האנשים שרק רוצים לחיות יעברו אליה. זה לא יהיה כחלק מארהב אלא מדינה נפרדת, כמו הותיקן ברומא. נקרא לה 'אוטונומיית ישראל החדשה' ונהיה מהמדינות העשירות האלה כי לא יהיה לנו צבא למממן"

היא אמרה: "כן... אבל מה עם ירושליים?"

אני אמרתי: "הם יכולים לשמור עליה. מי שרוצה אותה מוזמן להמשיך להלחם. זו לא המלחמה שלי."

הם הסכימו. מחיר סביר לשלם בשביל שלום.

בסופו של יום, אני רק רוצה לחיות בביטחון, בחופש. מספיקות לי המלחמות שלי עם עצמי, אני לא צריכה איומים נוספים.

ובנוגע לכותרת: יש רק 2 תרחישים לשלום בשטח ישראל:

1. הם יחליטו שהם לא רוצים יותר במדינה שלנו.

2. אנחנו נעזוב ונתן להם את המדינה.

מה יותר סביר שיקרה?

אני לא רואה אף אחד מהם אפילו שאישית הייתי מוכנה ל2 אם היה מקום אחר להקים בו את מדינת היהודים (כי אם יש משהו שלמדנו בוודאות זה שאנחנו צריכים מדינה כזו, אי אפשר להתפשר על פחות).

יותר מכל כואב לי על החיילים בצבא שלי, צבא הגנה. על איתן ברק (מישהו פספס את האירוניה?)... אנשים צעירים בתחילת חייהם לא אמורים למות בשביל להגן על שטח. סה"כ פיסת אדמה, לא משהו ששווה למות בשבילו, לא כשיש כל כך הרבה פיסות אדמה חופשיות ולא מיושבות שיכולנו לחיות בהם בשקט. אני יודעת, הם לא מתים על שטח, הם מתים על הגנת קרוביהם, אבל זה לא מספיק טוב, חייב להיות פתרון אחר.

אני מעריצה את צהל על כוחו ומחויבותו להשאר הצבא המוסרי בעולם, על מחויבותו לשמור על כל אדם תמים ללא פגע ככל האפשר (רוצחים הם לא אנשים מבחינתי) אבל האם זו המלחמה של החיילים להלחם? ולמה החרדים לא מסכנים את חיי בניהם? אני מרגישה שזו הרבה יותר המלחמה שלהם משזו המלחמה של החברים שלי, שרק רוצים מקום לחיות ולא דווקא את השטח הזה. האם החרדים מוכנים לסכן את חייהם בשביל האדמה הזו? האם החיים של החברים אזרחי העולם שלי לא חשובים יותר מהשטח הזה?

חכמים ממני אמרו: במלחמה אין מנצחים

מה יהיה? איך ממשיכים? אני לא רוצה לעזוב את הארץ. זו השפה שלי, זו העיר שלי, זה החברים שלי, זו המשפחה שלי, זה האקלים שלי...

הישראליות היא חלק מהותי ממני אבל אם אשאר אני מסכנת את הילדים שיהיו לי, כובלת אותם לחיי חרדה ופחד קיומי מתמיד. חיי מלחמה.

אני לא רוצה שהבן שלי יהיה איתן ברק הבא.