שבוע של בולמוסים בלתי פוסקים, שוב עליתי 2 קילו.
אני לא יודעת איך לעצור, אני לא יודעת להפסיק אותם, אני אבודה.
כל בוקר הבטחה. כל צהריים הבטחה חדשה. כל ערב: עוד הבטחה...
כישלון. כישלון. כישלון.
הראש שלי מסתובב, שום דבר לא הגיוני.
אכלתי M&M, אני צריכה אשפוז, לא חרגתי מהטבעונות מאז הנובי גוד אבל הM&M האלה התעסקו לי עם המוח.
אי אפשר לסמוך עליי אם בשביל M&M אני מוותרת על הערכים שלי. אני לא שפויה.
אנשים נורא נחמדים אליי לאחרונה, אני נראית טוב.
למדתי להתאפר, למדתי להתלבש ורזיתי המון.
כל כך הרבה שטחיות, אני לא יכולה לחיות בעולם הזה.
פתאום כולם רוצים בחברתי הרבה יותר, יותר חיוכים, יותר חיבוקים.
אין לכם מושג מי אני.
אני כל כך טובה בלהעמיד פנים שאני שפויה, שאני שייכת, שאני רלוונטית לעולם הזה.
אבל אני לא. אני לא קשורה לשום דבר שקורה פה, העולם הזה לא בשבילי.
אני גם לא יכולה לסמוך על עצמי, אני לא יודעת מה אני רוצה מהמציאות הזו בכלל.
עכשיו אני יכולה להיות יפה ולשתוק. ולחייך כשמתאים. רק שלא ישאלו, שלא יחשדו.
רק לא לבכות, 'זה מוזר אם פתאום סתם תתחילי לבכות'. 'תרגעי כבר' המוח מזכיר לי.
אני בת 24 ואני לא רואה שנה מעכשיו. סה"כ שנה ואני לא רואה. מה אני עושה עם עצמי?
מגוחך. את מגוחכת.
יש בו צד שרוצה להתלהב שחברה שלו יפה.
אני לא יודעת אם זה מכעיס אותי או מחמיא לי.
יש בי צד שרוצה לעזוב אותו רק בשביל שהוא לא יגלה שאני משוגעת, רק בשביל לשמור על הסודות שלי.