אוכל. כל היום אוכל.

אוכל אוכל אוכל.

בלי הפסקה.

אני לא יכולה להחזיר הכל, לא עד שסוף סוף הצלחתי לרזות.

4 קילו כל כך שמחו לחזור...

אני לא יודעת מה קורה, כל כך מיציתי את התחושה הזו, אני לא רוצה לחיות עם זה יותר. איך מוציאים את זה ממני?

אני לא רוצה לצאת עם החברים שלי ואני לא רוצה לראות את חבר שלי. אני מתביישת. אני רוצה להיעלם.

זה כאילו יש בתוכי מפלצת שמשמידה את כל מה שאני אוהבת, לא אכפת לה מדבר.

בריאות? לא צריך את זה.

חברים? לא צריך את זה.

לימודים? לא צריך את זה.

אני רק רוצה להיות לבד עם הסם. עם התחושה המסחררת הזו של כמות סוכר מסחרית בתוך הדם שלי.

אז אני מאבדת דברים אחד אחרי השני בלי לדעת אם תהיה דרך לתקן את המצב אם אתאפס.

זה גורם לי להפסיק? לפחות להוריד קצב?

לא ולא, אני רק ממשיכה בתאוצה הולכת וגוברת, 2 בולמוסים ביום.

3 בולמוסים ביום.

היום הגעתי ל4. מקסים.

אף אחד לא יודע. אף אחד לא יבין.

איך אני יכולה להסביר לאנשים שטבלת שוקולד חשובה לי יותר מהם כרגע?

אני זקוקה לשפיות שלי, אני זקוקה להפסקה, בבקשה דיי!!

שום דבר לא עוזר, שמישהו בבקשה יבטל אותי מהמציאות הזו.

הבולמוסים הורסים לי את החיים. אני הורסת לעצמי את החיים.