בגיל 18 בערך ניסיתי לראשונה להקיא. זה נגמר בהמון נימים שהתפוצצו מסביב לעיניים שלי. מיותר לציין שלא הקאתי דבר מלבד אולי 2 טיפות מים.

כשאמא שלי הגיעה הבייתה וראתה את כל הנקודות האדומות האלה מסביב לעיניים שלי היא נתקפה פאניקה וניסתה לגרור אותי למיון, נאבקתי בה ככל יכולתי, פחדתי שבמיון מכירים את הסימנים האלה. בקושי רב, עם המון הסברים הגיוניים וניסיון להראות מאופסת שכנעתי אותה לוותר.

הפחד מכל הנקודות האלה, חוסר ההצלחה להקיא למרות הכל והפאניקה של אמא שלי הספיקו בשביל שלא אנסה יותר.

עברו 6 שנים והגעתי לתחתית חדשה היום. אני לא עומדת בבולמוסים האלה יותר. הבוקר עד השעה 10 היו לי 2 בולמוסים של אלפי קלוריות כל אחד.

התחלתי לחשוב על זה שפעם הייתי מדוכאת אחרי כל בולמוס, פעם הייתי סובלת מכאבי בטן איומים.

היום הכל עובר בשקט, למדתי להתמודד, הגוף שלי למד לשרוד את כל החרא שאני דוחסת לתוכו.

אבל השפיות שלי לא עומדת בזה יותר, אני לא יכולה לחזור לאיפה שהייתי, לא יכולה.

אז אמרתי שאני הולכת לדחוף אצבעות כמה שצריך ויהי מה, בלי לשחרר לפחות חלק מהקלוריות אני לא עוזבת את האסלה.

מלא שוקולד... מלא שוקולד... 

כשהרגשתי שלא כדאי להגזים ומספיק גם קצת הפסקתי.

הופתעתי שהצלחתי, לראשונה (אף שלא ניסיתי מאז אותה פעם ראשונה)! אני מאמינה ששיחררתי לפחות טבלת שוקולד אחת, אולי אפילו אחת וחצי.

ואז נעמדתי.

הלחץ בתור הראש שלי היה מטורף, הלחץ על העיניים שלי היה חולני. 

הסתכלתי במראה, הייתי אדומה בצורה קיצונית אבל החלק המפחיד היה העיניים שלי, הן נפקחו לאולי שליש מגודלן. היו לי דמעות מהלחץ וגודש מטורף סביבן. 

שטפתי פנים, ניגבתי את הדמעות. העיניים שלי היו אדומות ונפוחות בצורה מבעיתה ממש, מיהרתי לקחת בקבוק קרח ולהצמיד אליהן. הנפיחות הייתה מטורפת, לא הצלחתי לפקוח את העיניים כמו שצריך, הלחץ עליהן היה בלתי נסבל.

שפל חדש.

המשכתי להחזיק עליהן קרח עד שהנפיחות ירדה מעט ואז הכנתי לעצמי תה כדי להרגיע את הבטן.

עדיין הרגשתי אותה מלאה, עדיין הרגשתי שלא שחררתי מספיק, עדיין רציתי להוציא הכל הכל. אבל היה ברור לי שסיימתי עם הקאות. אני מקווה.

כשהנפיחות התחילה לרדת ראיתי שוב את כל הנקודות האדומות האלה שמסמנות את הורידים שהתפוצצו. על העפעפיים, על הגבות ויותר מכל, מתחת לעיניים. מבעד לנפיחות והעיניים הבוערות ראיתי עיגולים שחורים, ממש כאילו יש לי פנסים בעיניים. אני סובלת באופן כללי מכחולים מתחת לעיניים אבל לא ככה, זה כמעט כחול כהה מאוד, כאילו הכו אותי.

הפחד מהשיפוט הפחיד אותי יותר ממה שעשיתי לרגע, מה אמא שלי תגיד? איך אני מעלימה את זה לפני שהיא חוזרת?

הזווית הפנימית של העין שחורה והזווית החיצונית כולל כל מה שסביב לעין מלא בנקודות אדומות נורא ברורות.

רציתי לבכות, כשהרגשתי שהדמעות מגיעות עצרתי בעצמי והזכרתי לעצמי שהן רק יחמירו את הגודש, אין לי שום זכות לרחמים עצמיים עכשיו.

המשכתי להזיק קרח והתחלתי לשתות את התה. עושה רושם שהקרח עזר והנפיחות ירדה ברובה, גם טיפונת מהכהות מתחת לעין, רק לא הנקודות.

צחצחתי שיניים ואמרתי לעצמי 'זהו, זה סוף הפרעת האכילה שלי' לא יכול להיות שהתדרדרתי לשיא חדש. 10 שנה בפנים והנה מסתבר שיש עוד לאן לרדת. תכננתי לא לאכול יותר דבר ולשתות סוגי תה שונים במהלך היום.

הרגשתי מותשת ונרדמתי לשעתיים.

כשהתעוררתי הרגשתי בגיהנום.

הראש שלי הסתובב גם בלי להרים אותו מהכרית והרגשתי בחילה.

ניסיתי להתיישר, הרגשתי כמו על סמים כשהצלחתי להגיע למצב ישיבה. הסחרחורת בראש שלי, הגודש שהרגשתי מתחת לעיניים, התחושה המזעזעת של בחילה בבטן והדופק המוגזם השתלבו אחד בשני וחשבתי שאני עומדת למות.

החזקתי את הראש בשתי ידיים מתוך פחד שהוא פשוט יתפוצץ לי ועצמתי את העיניים. ההבנה של מה שעשיתי חדרה להכרה שלי ואפילו לא ידעתי אם אני באמת מתחרטת.

כלומר, חרטה על ההקאה משמעה אישור הבולמוסים, משמעה ספיגת כל השוקולד הזה לתוך הדם שלי, האם זה באמת האופציה היותר טובה??

אולי מגיע לי לסבול, אולי אני אלמד, אולי אני סוף סוף אפסיק, אולי שפל חדש משמעו כוחות חדשים לעלות מכאן.

אני לא יכולה שלא לפחד מעט ששפל חדש משמעו התדרדרות חדשה, כלומר סהכ מצאתי שיטה חדשה להפטר מכל הרעל שאני מחדירה בכוח לגוף המסכן שלי.

 היה בי חלק שרצה למות, אני לא רוצה לחיות עם הבולמוסים האלה יותר. אני לא יכולה לחיות עם הבולמוסים האלה יותר.

'אני צריכה לזכור את התחושה הזו, אני צריכה לזכור מה אני עושה לעצמי'. הלוואי שהתחושה הזו הייתה תוקפת אותי כל פעם שאני מתחילה בולמוס, לא מאמינה שאפשר לבלוס עם כל הכאב הזה. אלא ששוב ושוב דבר לא מעניין אותי כשאני בהתקף, הסוכר הוא הדבר היחיד בעל משמעות, גם אם אמות אחרי הבולמוס הזה.

למה?! למה אחרי עשור לא למדתי להתגבר על זה? למתן את זה באופן כלשהו?

למה זה הולך ומחמיר עם כל יום שעובר???

עברו 9 שעות.

העיניים שלי נפוחות רק מעט, הכחולים כמעט חזרו לנורמה והנקודות עדיין שם (אבל כיסיתי אותן עם קונסילר שיהיו פחות ברורות).

אני רק לא יכולה להפטר מהתחושה: הראש שלי עדיין מסתובב, הדופק לא הגיוני אני בקושי מצליחה לעמוד והבחילה... בלתי נסבלת.

ניסיתי להבין למה יש לי סחרחורת מטורפת כזו וקראתי שייתכן מחסור באשלגן. אכלתי לפני שעתיים בננה וחצי פרוסת לחם כדי להתמודד עם זה קצת.

עכשיו אני לא בטוחה שזה היה הדבר הנכון כי יש לי רפלקסי הקאה כל כמה דקות ואני מנסה לשתות תה חם כדי להרגיע אותן, אני לא יכולה להרשות לעצמי להקיא שוב, למרות שהפעם זה הגוף שלי שרוצה. אני מאמינה שהוא פשוט מבולבל, לא שיש לי הרבה להקיא בכל מקרה (ואני רוצה שהאשלגן יספג).

אני עדיין מרגישה דיי נורא אבל לפחות זה הולך ונהיה נסבל, אני מקווה שהמצב ילך וישתפר, תקווה זה כל מה שיש לי.

אני תוהה מה יהיה מחר...

אני תוהה אם אבלוס, אני תוהה אם אקיא, אני תוהה אם עדיין יראו עליי את הכחולים והנקודות, אני תוהה אם עדיין ארגיש בחילה ומסוחררת.

הפעם הראשונה שבחרתי להקיא...

אלוהים אני מקווה שזו הפעם היחידה.