אחרי שהצלחתי להקיא פעם אחת ואחרי שראיתי משקל 56 אחרי כמה חודשים בהם המשכתי להאבק בעליה הזו, היה קשה נורא לא להקיא בתחילת השבוע.
הלכתי לשירותים ועמדתי לנסות שוב, השתעלתי חזק והבנתי שאם לא אנסה בכל הכוח זה פשוט לא יקרה. הזכרתי לעצמי שוב ושוב שזה לא פתרון, שאני חייבת להתאפס על עצמי. רציתי לצרוח, רציתי להתפוצץ, רק רציתי שכל הקלוריות האלה יצאו ממני. למה אני לא מצליחה לעצור??
אבל לא המשכתי לנסות, יצאתי מהשירותים ועליתי על ההליכון.
במשך היום עליתי וירדתי ממנו כמה פעמים ושמחתי שקריר בחוץ כי זה הפך את ההליכה לפחות מתישה. אני שונאת ללכת, כל צעד על ההליכון סבל טהור אבל המשכתי כי הכעס על עצמי היה בלתי נסבל וההליכה הייתה סבל שיכולתי לעמוד בו.
כאב לי הגרון, השיעול המוגזם בבוקר (למרות שנגמר ללא תוצאות כי הפסקתי בזמן) עשה את הנזק שלו.
10 קילומטר. הייתי גאה בעצמי מצד אחד ומיואשת לחלוטין מצד שני כי עדיין רציתי לאכול.
לא, לא לאכול, לבלוס שוב. לבלוס כמויות מסחריות של סוכרים שונים.
למה אני לא מצליחה להפסיק? מה נדפק שוב?
צדדים חיוביים:
לא הקאתי.
אם אני מפסיקה עכשיו המצב עדיין סביר.
אבל איך אני מפסיקה?