כינוי:
monkey swallows the universe מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
ביום חמישי בשלוש וחצי לפנות בוקר עמרי שלח לי סמס, הוא כתב: "מצחיק שלא חשבתי עלייך כל הזמן הזה"
ואחרי שמונה דקות הוסיף: "זה היה שקר"
רציתי לכתוב: "אידיוט, דפקת אותי לחלוטין, את כל כולי שייפת בנייר זכוכית עד שלא נשאר כלום, ואז פיסלת לפי רצונך, עיניים ברגליים שמת לי ואוזניים בעורף, את השפתיים ברווח שבין האצבעות ואת הלשון השארת במקומה- ואז התלוננת, ואז ברחת, וחזרת, ואת כל יצירת האומנות הזאת שלקח זמן להחזיר למצב הנורמלי שוב חידשת, הוספת, שיפרת, ואז שוב ברחת, קובע את החוקים בשביל שנינו כמו איזו הפקה של תוכנית ריאלטי גרועה"
אבל זה היה ארוך מדי, אז במקום זה כתבתי: "איך אתה מרגיש?"
ובכלל לאחרונה אני לא יודעת כלום, עבר עלי שבוע עמוס לעייפה ושוב על דלתות העיניים הנעצמות אט אט דופקת השאלה "למה לטרוח?" אבל אני מכבה את האורות ונועלת פעמיים ב: נסיעות אוטובוס, שיעורי אזרחות, סרטים גרועים, וארוחת צהריים. ככה זה כשהכל כבר עבר את שלב ה"הפוך לי" והפך לשגרה מלאה בגרירות רגליים ונשירת שיער.
אני לא בדיוק זוכרת את יום רביעי, זה קצת מציק אבל אני לא חושבת שפיספסתי משהו, זוכרת שנת צהריים טרופה וצלצול משי של "בואי לבירה לפני ההופעה" אז ככה אני קמה עם שיער סתור וראש שעדיין נמצא במצב חלום, מצחצחת שיניים מתקלחת ויוצאת, התגעגעתי לשי אני רוצה להסביר לכם כמה אני אוהבת אותה אבל זה יהיה לגולל כאן שנתיים שלמות שבמהלכן גם שנאתי אותה כמעט באותה המידה, אבל עכשיו זה אחרי שנתיים ושתינו אחרות, שמות אודם שותות בירה כהה בפאב קטנטן ומדברות על זין, משם לקחנו את נטלי והמשכנו להופעה מעולה של הלהקה של יעקב במקום פלצני משהו, הרגשתי מוזר כי: הרגשתי שייכת. באוטובוס חזור ראיתי את איתי הוא דיבר ודיבר ואני ניסיתי לתפוס תנומה, עונה לו במשפטים קצרים, לא היה לי כוח לתנועות ידיים או להגזמות, כשבאתי לרדת הוא ציין "אני כל כך אוהב את הבגרות הזאת שבך" ואני גיחכתי כי נזכרתי שיומיים לפני כן ליאור אמר לי "אני מת על הילדיוּת שלך" (הוא נורא נזהר לא להשתמש במילה "ילדותיות" לאורך כל השיחה, טען כי יש לה קונטציה שלילית מדי וזה לא הוגן) ואני לא הבנתי אם זה קשור אלי או אליהם, מה משקף את מה בדיוק
ובאיזה שלב בחיים שלי אני נמצאת בדיוק.
ההרגשה הכללית היא שאנשים נורא מנסים למכור לי עצמם דרך, טוב, דרכי למעשה, ומצפים ממני לקחת ויאגרה לאימפונצטיה הרגשית הזאת ולתת להם עוד קצת ממני, אני קצת נגעלת וממשיכה לדבר על צבעים לשיער וסדרות טלוויזיה גרועות, אני נורא גרוע בלהוריד מחיצות, בייחוד כשאצלי הן עשויות מפלדה והן גבוהות כל כך בקושי אפשר לראות איפה הן נגמרות או מתחילות, אבל זה בסדר כי יש לי צבעי מים ואני כל היום יושבת עם החדש של ג'ני לואיס בין האוזניים ומכחול ביד ימין, נהדר לא?
אתמול היה יום שישי וביליתי אותו אצל מור עם המון בנות והמון אלכוהול, כלומר: מיליון רכילות ומיליון סודות ומיליון לצחוק, אני אוהבת אותן כי הן גורמות לי להרגיש נורמלית בלי לשים לב, יש שיקראו לי צבועה ונצלנית, ככה משתמשת באנשים בשביל האנחה הרגעית שלי "יש, אני בסדר". ואני פשוט אומרת שאני לא נוטה לחלוק עם אנשים את הצד ההרסני יותר של הקיום שלי ולו רק כדי להגן עליהם, אני מעדיפה לשמור אותו לעצמי; לערסל אותו בין כפות הידיים, להניח אותו על כתף שמאל, לכרוך אותו סביב היד כמו תפילין, שישאיר סימנים ברורים כדי שיהיה כיף ללכת עם שרוולים ארוכים. אז זה בסדר כי כן כיף לי למרות שהן (ורוב הso called חברים שלי) מכירות רק את עצמי החצויה (עדיין לא החלטתי- חלק עליון/תחתון או שמא פשוט קו ישר וסימטרי מהראש ועד לרגליים) ובעצם מי יודע אם גם להן יש חצאים שהן מעדיפות להשאיר בארון לפני שהן לובשות את הבגדים היפים ושמות מסקרה, אני גם קצת מעדיפה לא לדעת.
בשבת בבוקר אבא לקח אותי ממור אחרי שלוש שעות שינה וכאב ראש לא מהעולם הזה, הוא צחק עלי וזה הצחיק גם אותי, עם עיני הדביבון הנצחיות וההרגשה של בועה לא נעימה שעוטפת אותי, התקלחתי כמו שצריך ושייפתי ציפורניים ודיברתי עם אחותי הקטנה על סולם האהבות שלה
ואני כבר רוצה שהתקופה הזאת תעבור כדי להסתכל עלי בדיעבד ולהגיד "אה, אז זה מה שזה היה!"
ואולי אז לישון.
| |
אני חושבת שיחסי האהבה-שנאה שלי עם אלכוהול נגמרו
די
אתמול היה לי מספיק מהסם הנוראי הזה
נופלת מחליקה סתורת שיער מדברת מדברת מדברת
(ולחשוב שפעם זה היה קול, לאבד את עצמך לדעת ככה; איך כולם שאפו לזה בערבי שישי, לדפוק את הראש, בחיי,
אני מרגישה אפילו קצת בוגרת)
ואיך מצאתי עצמי בבית של שי הוא הוריד חולצה ונכנס למיטה אני ליטפתי את החתולה שלו ודיברתי עם אבא שלו על פוליטיקה וישבתי על הכיסא שלו ושתיתי תה מהספל שלו ושום דבר שם לא היה שלי אני זוכרת שזה כל מה שהרגשתי בחיים לא הרגשתי ככה בבית של מישהו
ובבוקר קמתי עם ברך כואבת שזה לא יאמן, בועות סבון שנשפכו לי בכל התיק, שיחות שאני לא זוכרת שקיימתי, וזכרונות מעורפלים משהו מליל אמש,
הרגשתי: דפוקה.
וזה חבל, חבל שלא הבנתי קודם שלשתות כל כך הרבה אחרי יומיים בלי שינה וקיבה שמלאה רק בקפה ורדבולים לא יהיה רעיון כל כך טוב,
זה גם חבל כי השבוע שעבר היה די נפלא, לא?
איך רציתי לספר לך על סוף השבוע- איך הרגשתי מדהים בחמישי בערב, חשבתי שאין מדהים יותר מזה, ואיך שישי בבוקר ממש חצה את כל גבולות-המדהימות ואיך אני אוהבת את איילה ואיך אני אוהבת את יוני ואיך גם אהבתי את עצמי לרגע. רציתי לספר על העבודה החדשה שלי ועל האנשים החדשים שהכרתי ועל הדייט הנפלא שהיה לי ועל איך אני חושבת שאני מנסה בכוח להישאר לבד, להתחיל קשרים ולפרום אותם לפני שזה נהיה מסובך.
וכבר לא עישנתי שלושה שבועות ואני מרגישה מעולה ואני יפה אם אני רוצה וכבר למדתי לא להתרגש מכל שטות
אני קצת רוצה להתרגש אבל
אני גם יודעת שאחזור לעשן, זה קצת מכאיב אבל זה נכון, וזה כמו שליאור אמר; צריך לדעת את ההבדל בין לחיות את זה ללחיות עם זה. אני חושבת שהוא צדק. אני חושבת ששכחתי איך לכתוב.
אני לא מרגישה שלווה, נורא לא בסדר, מה אני צריכה מה אני צריכה
שינה טובה
משהו שונה אולי אבטיח אולי גלידה אולי אולי אולי
אז רציתי לספר לך על הכל ואיך הרגשתי מדהים אז אבל אני מניחה שהזמן קצת מעכיר דברים, הופך ימים לדהויים ומטושטשים, למה אי אפשר לזכור רגשות- להוציא אותם ממרתף המוח מתי שמתחשק? לא רוצה לזכור אירועים, רק איך הרגשתי שם.
אני גם לא מבינה למה אני כל כך טורחת להנות אם ממילא תוך כמה ימים זה הופך לסתם עוד ערב
סתם.
גם על מוצאי שבת הייתי מספרת לכם, שתיתי מרק והייתי יפה שזה לא יאמן, ישבתי עם מור בבר ערסים כזה עם מוזיקה רועשת ואנשים שחוקים עד היסוד ועשינו להם ויברח, סתם ככה, שילמדו. איך אין לי מושג מה לעזאזל אני רוצה
איך הגעתי לקצה גבול היכולת ביומיים האחרונים ואוף
אני כל הזמן מרגישה געגוע נוראי כזה חמוץ כואב אני יכולה להריח אותו אם ממש אתאמץ, אבל אין לי מושג למה..למה אני מתגעגעת כל כך, עורגת ממש, לזמנים ישנים או לאנשים או לעצמי או למה וזה מעצבן זה מעצבן ואני מעצבנת את עצמי גם
הפוסט הזה כל כך עומד להימחק.
| |
יש לי כל כך הרבה
כל כך הרבה קרה שאין לך מושג בכלל, ואו. עדיין לא יודעת מה אני מרגישה, עדיין נוזלת בין אוטובוסים עדיין מביאה טלפון לבחורים ואז מסננת כמו המסננת הכי טובה בעולם ממש סופר מסננת דור שלישי כזה עדיין מקפידה שהציפורניים יהיו צבועות כולן ויפות כל כך אבל מה אכפת לי לצאת עם פיג'מה ולבכות ברחוב. ואני רוצה לספר לך על הכל איך הרגשתי טוב איך הרגשתי רע איך הפסקתי להרגיש ואיך יואב התחיל אבל כתבתי פוסט כזה ארוך כמו החיים והמחשב כיבה עצמו לדעת לא יכל לסבול את זה יותר
לא ישנתי יומיים ונשר ממני החכם והמצחיק והמגניב והבכלל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל
כשכותבים משהו הרבה פעמים הוא מפסיק להיות הגיוני
אני חושבת שזה גם ככה איתנו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
