התלבטויותיו והתחבטויותיו של הומו דתי

הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה "כנגד כל הסיכויים" http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10418900

אף פעם לא הייתי ספורטיבי. תמיד הייתי קצת איטי, מסורבל, וכן, גם קצת שמן. בשיעורי הספורט תמיד הייתי האחרון בריצות ותמיד זה שמשאירים לסוף כשמחלקים את הכיתה לקבוצות בכדורגל. אני היחיד במחזור שאין לו תעודת בגרות בגלל שלא הצליח להשלים את החובות שלו בחינוך גופני.

גם בצבא המצב לא השתפר ותמיד נשרכתי מאחורי אלו עם הרעל בעיניים, מתנשם ומתנשף בכבדות. בטירונות הייתי מגיע אחרון, גורם למחלקה לא לעמוד בזמנים – ולעשות את כל הריצות מחדש.

להוסיף חטא על פשע, ניצבה העובדה המחרידה שאני הומו.  כן, בחור דתי שנמשך לגברים. זה אולי לא נשמע כל כך נורא בתל אביב, אבל בציבור הדתי זה אסון. כמובן שהסתרתי את העובדה הנוראית הזו מכולם ורק אשתי האהובה, שקיבלה אותי כמו שאני – ידעה מזה.

וכך המשכתי בחיי, חנון דתי הומו שמן ובלתי ספורטיבי.

את א' אני מכיר כעשרים שנה ומאז שנפגשנו אנחנו בלתי ניתנים להפרדה. היינו ביחד בישיבה, ביחד בצבא והילדים שלנו חברים. זה הוא שלפני פחות משלש שנים שכנע אותי להתחיל לרוץ, לאחר שבעצמו נדבק בחיידק. בתחילה צחקתי לו – מה לי ולריצה? אני, שאף פעם לא גמרתי ריצת 2000? שלא עברתי בר-אור? אבל א' הוא עקשן גדול, הוא יסודי מאד ויש לו טונות של כח-רצון. הוא בנה לי תוכנית אימונים "איך להגיע מאפס לריצת חמישה ק"מ תוך עשרה שבועות", ודאג שאבטיח שאעקוב אחריה.

מה רבה היתה תדהמתה של אשתי כשערב בהיר אחד לבשתי מכנסיים קצרים, את נעלי הספורט הנשכחות – ויצאתי לריצה! היא היתה בטוחה שכמו שיגעונות אחרים גם זה יעבור לי תוך שבוע, אך כשא' אומר לרוץ – אז רצים. אמנם אחר תוכנית האימונים לא עקבתי, ולקח לי בערך שנה לרוץ חמישה ק"מ – אבל גם זה משהו. למרבה ההפתעה, שלש שנים אחרי אני עדיין רץ.

א' סחב אותי למרוץ הראשון שלי, לפני שיכולתי לגמוע בריצה חמשה קילומטרים. הייתי מחפש את מרוצי חמשת הקילומטרים שאינם נופלים בשבת, ותאמינו לי, אין הרבה כאלה. הקרדיט לזה שאני משתתף במרוצי עשרה קילומטרים הוא שלו – והוא עדיין מנסה לשכנע אותי להגדיל את המרחקים. אם יום אחד תתפסו אותי רץ מרתון – תדעו מי להאשים!

הריצה עליה אני רוצה לספר היתה השנה במסגרת מרתון טבריה ה-32. בבוקר המרתון, לאחר נסיעה ארוכה, הצטרפתי לא' במלון לקפה של בוקר והתחלנו לתכנן את האסטרטגיה. א' תכנן, במקור, לרוץ מרתון, אולם עקב פציעות ואי-עמידה בתוכנית האימונים, נאלץ, בלב כבד, להתפשר על מקצה ה-10. אני, שתמיד הייתי רץ 5 ק"מ, מקסימום, שמחתי שאוכל סוף-סוף להשתתף בארוע מרתון טבריה גם אם זה יהיה רק בריצת עשרה ק"מ. החלטנו שנרוץ יחדיו ונרד מסף ה-1:18:00, מה שנשמע דמיוני, מאחר וטרם ירדתי משעה ועשרים, ובנוסף הייתי בחוסר כושר קיצוני. הסברתי לו את הטיעונים ההגיוניים – אך הוא בשלו.

עם ההזנקה התחלנו לרוץ לפי התכנון, אבל אצלי בראש רץ תכנון אחר – הייתי רק צריך לאזור אומץ כדי להוציא אותו לפועל. החלטתי שמגיע לא' לדעת את האמת, הגיע הזמן להודות בפניו שהחבר שלו, שהוא חושב שהוא מכיר עד הסוף – הוא הומו.

בקילומטר השני החלטתי שאם לא אעשה זאת עכשיו, זה כבר לא יהיה. "יש לי משהו להגיד לך", אמרתי, בעודי מתנשף. "כן", הוא אמר. "אז ככה", אמרתי בהיסוס, "אני נמשך לגברים". א' שתק לדקה ארוכה, שנדמתה בעיני כנצח, מעכל מה שאמרתי. "טוב", אמר. "אם להשתמש במילה המפורשת", הוספתי, "אני הומו". "או קיי", הוסיף, "ומה אתה עושה עם זה?". "בעיקר מתוסבך עם עצמי", עניתי. הוא שאל עוד שאלות בטון הקר והענייני שכל כך מאפיין אותו ועניתי כמיטב יכולתי. "חבל", אמר לבסוף, " דווקא היית הדוגמא שלי לאדם נורמטיבי. נראה שאצטרך להסתפק במישהו אחר".

הגענו לסיבוב הנכסף. אני הייתי במצב קשה אך א' החליט שחייבים להגביר את הקצב. בקילומטר השביעי, לאחר שהשיפור במהירות לא הספיק בעיניו הוא הצהיר: "מהקילומטר השמיני אני מפסיק לרוץ אחריך ואתה מתחיל לרוץ אחרי. אתה לא מפסיק גם אם זה קשה לך וגם אם אתה מתעלף, מבין?". "כן המפקד", עניתי. מה כבר יכולתי להגיד?

בקילומטר ה-8 התחלתי להגביר מהירות בעקבותיו. אחרי 300 מטר, כשראה שהמצב עגום, לקח ממני את הבקבוק והכובע ואמר לי "אתה יכול לעשות את זה. אתה רק צריך להכניס לראש שאתה רוצה. יאללה, רוץ!". ואז החלטתי שאם א' חושב שהחבר ההומו שלו יכול לעשות את זה, מי אני שאוכיח לו ההיפך. התחלתי לרוץ כמו שאף פעם לא רצתי. הגוף שלי מחה נמרצות נגד פרץ כח-הרצון, אבל אני הכרחתי את הרגליים לזוז ולעקוב אחר א' שתפס קצב. זה לא היה קל. זה היה אפילו קשה. א' המשיך בקריאות עידוד "אתה יכול, אנחנו יורדים משעה ושמונה עשרה. עוד קילומטר, עוד חצי קילומטר – תן ספרינט. עוד מאתיים מטר, יותר מהר". רצתי מהר ככל שגופי נתן לי. נופפתי בקושי לאשתי שעמדה מודאגת בקו-הסיום והגעתי אל השער כשהשעון מראה את הלא יאמן. ירדתי משעה ו-18 כנגד כל הסיכויים. התפרקתי על הרצפה ולא זזתי משם דקות ארוכות.

א' התקשר היום. "אם אתה צריך אי-פעם משהו, אני תמיד פה בשבילך" הוא אמר. הוא לא יודע כמה חשוב לי לדעת שהאמת לא עלתה לי בחבר הכי טוב שלי. "אם אתה מבטיח לא להזניח ולהתאמן בחודש הקרוב", הוסיף, "במרוץ הבא אנחנו יורדים משעה וארבע עשרה!".