Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}
אתמול עברתי יום של עיסוי לאגו...
בשעה 10:00, כבכל יום ג' נפגשתי עם הפסיכולוג שלי לשעה.
בשעה 12:00 נפגשתי בבית קפה עם ג'. את ג' הכרתי בתיכון וקרוב ל-18 שנה
שלא דיברתי איתו. אז מה פתאום נפגשנו? ובכן זה העניין:
בחודש האחרון סבלתי מדיכאון עמוק ורציני – כמו בספרים. לא עשיתי כלום,
בקושי שיצאתי מהבית וביליתי את הזמן במחשבות אובדניות. זה בא אלי בגלים, אבל בימים
הרעים רק רציתי שהכל יגמר. רציתי רק למות כדי שהכאב הנורא הזה יעלם. האמת היא שזה
הפחיד אותי. חששתי שברגע של שפל כזה אני אעשה לעצמי משהו שאין ממנו חזרה. לפיכך
יצרתי קשר אם ג'. רציתי לדבר איתו – לקבל פרספקטיבה מהצד השני. רציתי לשמוע ממנו
איך גדל בן-אדם שאבא שלו התאבד כשהוא היה ילד. וכיוון שג' הוא היחיד שאני מכיר
שאלו היו החיים שלו יצרתי איתו קשר. הוא היה מדהים והסכים מיד להפגש ולדבר איתי,
ועל כך תודתי לו עולמית.
נפגשנו, כאמור בבית קפה ובילינו יותר משעתיים בהם הוא סיפר לי על
החיים שלו ואני סיפרתי לו על התסבוכת שלי (קרי, איך זה להיות הומו דתי נשוי). היה
אכן מעורר. הוא נתן לי מבט שונה על הדיכאון הזה שאופף אותי עכשיו, וגם כמה עצות
טובות שאני חושב שאני אאמץ.
נפרדנו בערך ב-14:30 ואז הלכתי לפגוש את ט'. ט' היא אשה חרדית בת כ-40
(למרות שהיא נראית בת 30 מקסימום) שעושה תואר שני בפסיכולוגיה. אני לא יודע למה
(וכנראה שגם היא לא), אך היא בחרה כנושא לתזה שלה לתאר את הקונפליקטים של הומואים
דתיים וחרדים. היא הציבה מודעה בפורום הומואים דתיים בתפוז (שוה לבקר – מי שלא
מכיר) וביקשה מאנשים להתראיין. עדיין קשה לה למצוא מרואיינים שיסכימו לתת אמון ולהחשף
בפני מישהו זר . אני הסכמתי מכיוון שקיבלתי המלצה ממישהו שאני מכיר, ואני לא
מצטער.
נפגשנו בערך ב-15:00 באוניברסיטה בה היא לומדת וישבנו ביחד לראיון
שנמשך כמעט שלש שעות. סיפרתי לה את הסיפור שלי מהתחלה עד הסוף. מהיום הראשון בו
הסתכלתי על גבר (טוב, אז זה היה ילד בן 11 מהכתה שלי) ועד הדכאונות של השבוע שעבר.
אני חושב שזו הפעם הראשונה שסיפרתי לעצמי את הסיפור שלי ככה מההתחלה ועד היום. זה
היה מרתק, מעורר מחשבה ומשחרר. היא היתה אמפתית ומקשיבה ושאלה שאלות שאף פעם לא
ממש שאלתי את עצמי. השבתי כמה תשובות שהפתיעו אפילו אותי. זה לא היה טיפול
פסיכולוגי, אבל זה עשה לי ממש טוב לשמוע את הסיפור כולו, מהתחלה ועד הסוף ולקבל
תגובות ממנה. מסתבר שמה שאני חושב על עצמי הוא בערך ההפך ממה שט' – 'המישהו הזר
הבלתי משוחד' חושבת עלי. היא אמרה שאחרי ששמעה את הסיפור שלי היא חושבת שאני אדם
חזק, ובעל כח-רצון רב.
נפרדתי ממנה בסביבות 17:45, שמח וטוב לב (ובדרך הביתה גם עברתי בשוק,
שזה בכלל כיף).
עד עכשיו עדיין מרוח לי חיוך על הפרצוף. היי – לדבר שש שעות כמעט
ברציפות על עצמך עושה לך וואחד עיסוי לאגו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
