השעה 5:00 בבוקר וכולם ישנים, טוב לא כולם אני בטוחה שאורן ושיראל ערים לחלוטין.
כיסא השיזוף שקיבלנו בחוף לא נוח בצורה שיכולה להרוס גב של האדם הבריא ביותר בעולם, מה שמזכיר לי לא לקחת מתנות.
אני קמה מהמיטה באיטיות על מנת לא להעיר אף אחד מחברי וצועדת לכיוון החוף עם רצון עז לראות את זריחת החמה. אחת המחשבות המתרוצצות ברגעים אלה בראשי היא היכן אכל לשבת ופשוט לבהות בגלים מתנפצים בקלילות לאורך חוף הים בחשוך.
הינה מצאתי כיסא זרוק, קרוב לקצה השמאלי של החוף, גם די מבודד שם.
אני מתישבת על הכסא, מתכסה בשמיכה שגררתי איתי כול הדרך ממקום הלינה שלנו ומרכיבה את משקפי השמש החדשים שקניתי.
אני מביטה במבט חטוף על הספינה המצויה כמה קילומטרים מקו החוף ופשוט נותנת למחשבות להציף אותי.
אני חושבת בעיקר על מה שעובר עלי בתקופה הזו, המון דברים שלפעמים מתנגשים האחד בשני.
דברים טובים ודברים רעים, לפעמים מוזר לי להביט על עצמי ולחשוב שאני מאושרת, הרי יש כול כך הרבה דברים שמעיקים והעיקו עליי בעבר ולא נתנו לי לעבור יום אחד עם חיוך על הפנים.
אבל עכשיו.. אני פשוט מרגישה מאושרת, מאין הרגשה כזאת, ורצון שלא יגמר.
ההרגשה הזו של האהבה מתנגשת עם הפחד, הפחד להיפגע או לפגוע באדם שאני כול כך אוהבת..
"הוא יברח" היא אמרה לי..
"למה שהוא יברח??" שאלתי בתמיהה.
"כי את לוחצת עליו.. תפסיקי לדבר על זה כבר" היא השיבה בקול מגונן, מגונן עליי.
"אבל.. אבל.. " נשתתקתי בלי שום דרך להשיב.
לא השבתי וזה השאיר אותי עם מחשבות, מחשבות על חוף הים אל מול זריחה מדהימה בעלת גווני ורוד וכתום בהירים להפליא.
לפתע דן מגיע ומוריד ממני את משקפי השמש שלי בהפתעה אחרי שנרדמתי לכמה דקות.
"אל תעשה את זה יותר !" צעקתי בבהלה.
"טוב טוב תרגעי.. השמש הציקה לי וישנת, אז רציתי לקחת את משקפי השמש כדי להרכיב אותם" הוא השיב " אגב תתחדשי".
"תודה.. אז איך ישנת?" שאלתי.
"לא ישנתי.. איך אפשר לישון עם כול הרעש שאורן ושיראל עושים?"
הוא הביט בי עם מבט מוזר בעינים כאילו משהו עובר עליו.. משהו שהוא לא רוצה לספר לי..
פחדתי לשאול אותו.. זה נושא רגיש ורואים עליו.. בכול זאת אני מכירה אותו כבר 4.5 שנים, שמתוכן 3 הוא הידיד הכי טוב שלי, בכול מקרה בסופו של דבר אני מחליטה לקחת את הצעד ולשאול..
"תגיד עובר עלייך משהו?"
"את מכירה אותי יותר מידי טוב אה?! אי אפשר לעבוד עלייך.."
"אתה יכול לקרוא לזה איך שאתה רוצה.. אתה נראה על הפנים.."
הוא לא רצה לענות לי והמשיך להביט לי בעיניים עם מבט של כמיהה לדבר מה ובלבול בעיניים.
התרחקתי כי נבהלתי..
ירדה לו דמעה.. הוא שתק.
הוא שתק והדממה הייתה רועשת יותר מכול דבר אחר ששמעתי בחיי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
