בלוג ששמו הוחלף זמנית

אבל היא יודעת, זה הרי ברור, שאם אני בכלל אוהב את עצמי זה רק בגלל סיבה אחת: היא!

הרי פעם שנאתי את עצמי. את ההתנהגות, את היחס לאנשים אחרים, את המראה. והיום זה לא ככה.

אז נכון, השתניתי קצת גם בלי קשר אליה, אבל השינוי הגדול בי חל כשהבנתי שיש בי דברים שהיא שונאת (או עלולה לשנוא אותי בגללם) וכשהחלטתי לשנות אותם.

והשינוי הזה היה שווה, ועוד איך שווה.

זה כיף רק להסתכל עליה, בשתיקה. אני מביט בה, היא מביטה בי, ושנינו יודעים שאנחנו הדבר הכי טוב שקרה אחד לשנייה.

יש לנו בדיחות פרטיות שאף אחד לא יוכל לעולם להבין (לאן???), יש לנו מקומות שהם רק שלנו (שם...). המילים בסוגריים לא אומרות לכם הרבה אה? טוב מאוד. זה שלנו.

בראש שלי יש מין שער כזה שבו עוברות כל המחשבות שלי ועל כל מחשבה מודבקת תווית: "מרב", גם אם זו מחשבה שממש לא קשורה אליה.

אבל הכי חשוב: יש לי מקום כזה בלב, בדיוק באמצע שהוא רק שלה. יש מסביבו גדר שעליה כתוב: "אין כניסה-שטח פרטי", ושם נמצאים כל הדברים הקטנים שהיא אומרת בלילה, כל הזכרונות השמחים (והפחות שמחים) וממש באמצע, כמו ארון קודש, נמצאת האהבה הכי גדולה בעולם.

ובעוד כמה שעות, כשהמטוס שלה ימריא, אני רק אחכה שיעבור כבר השבוע הזה והיא תחזור ואני אוכל לתת לה את החיבוק הכי אוהב בעולם. בדיוק כמו שהיא אוהבת.

היא חושבת שאני נרקסיסט, שאני מאוהב בעצמי יותר מאשר בה.