מילים נבלעות.

זה כמו לחיות באשליות.

רגע אחד אתה בעננים ומפתח ציפיות, ורגע אחר אתה על הקרשים מנגב את הדמעות במפית אקראית שאתה מוצא במטבח.

לא, אני לא בוכה עד כמה שהחיים יכולים להיות לפעמים גוש אחד גדול של חרא.

יש משהו אחר.

וכן, אני מודה לאלוהים שיצא לי להתקל באדם שכזה.

אני צריכה להשלים עם העובדה, פשוטו כמשמעו.

לעזאזל, מה חשבתי לעצמי בכלל?

כל הזמן מחדש אני חוזרת על אותה הטעות.

וכבר לא אכפת לי להגיד לאותו אדם מסויים.

הרי הוא במילא לא ימצא אותי אף פעם.