מילים נבלעות.

ידעתי שהתקופה הו תגיעה במקודם או במאוחר, ידעתי שאצטרך להפסיק עם זה בשלב מסויים.

אבל לא, לא רציתי שזה יהיה ככה.

האם היה מותר לה לדבר בשמי, להגיד שאיני רוצה?

האם חשבה על תגובתי שלי, מה עבר לה בראש?

אתגעגע אליה, מאוד.

הדמעות לא זולגות לי, למרות שאני מרגישה שאני רוצה לבכות. באמת.

לא אמא, לא אמרתי שאני לא רוצה.

אמרתי שאדבר איתה בעצמי.

זה כל כך לא פייר מצידך, את לא מתארת לעצמך מה חוללת לי בתוך הנפש עכשיו.

כן, הייתי אומרת שעכשיו אין לי זמן, ואל תגידי בבקשה שזה לא נכון.

וכן, הייתי אומרת שאמשיך בשנה הבאה, אחרי שאקבל מרגוע מהכל, מהלימודים המתישים ואעבור בית ספר.

אבל ככה, סתם כך לגמור את זה?

אחרי כל כך הרבה שנים.

אני לא מאמינה, פשוט לא מאמינה.

אתגעגע אפילו לנזיפות, שלה ושל אמא שלי,

כשלא עשיתי דבר במשך שבוע.

אפילו שעתיים לא ישבתי בשבוע לפעמים.

אני מנסה לקחת את זה בקלות, אבל פשוט לא מסוגלת להפסיק לחשוב על כל הדברים שפספסתי בגלל מה שאימי אמרה.

ואני, כמו טפשה, לא מסוגלת להראות לה שכן אכפת לי.

כן אמא, כן אכפת לי מזה.

וכן, אני רוצה לבכות.

מאוד רוצה, אך כועסת עלייך כל כך שהכעס ממלא את כולי ולא נותן לי מנוח.

אנא, תקני את טעותך, בבקשה.

רק בשבילי.