"כיצד עפים הפרפרים?.. הם לוקחים עצמם בקלות"

מצאתי את עצמי מבינה כלום והחלטתי להתחיל להמשיך את מסעי.

אספתי בשק אטום את הפחדים ללא התמודדות, את השאלות הלא פתורות, את האכזבות.

את הקול ההוא שתמיד מזכיר לי אותי לא הייתי צריכה לאסוף כי אני נושאת אותו בפנים

למרות שעדיין הוא היחיד שמצליח להפתיע אותי. זה אמנם כבד אך רק כשאנצח השק הזה יתרוקן.

החלטתי לא להישאר יותר ליד אנשים שלא יודעים לראות אותי. שמכאיבים לי.

 רובוטים קפואים שעסוקים בהבלים. שקרנים משעממים.

אני חושבת שאלוהים ברא את העולם עגול כדי שנזכור שבחיים מה

שתיתן יחזור אלייך ומה שתיקח יילקח ממך והוא לא ייתן לך לשכוח שגם אם תברח

הכי רחוק לכל מקום בעולם בסוף תגלה שאתה לא יכול לברוח מעצמך. אני כבר

יודעת שהנפש שלי פצועה. אני רחוקה מלהיות מושלמת אבל בנתיים אני מנסה

להצליח להישאר שלמה עם עצמי. זה לא פשוט לחטט בשברים, ואפילו די מסוכן אבל

אני מנסה לנער את עצמי כי לפעמים גם אני שוכחת לחיות. אני יודעת שיש הרבה

יותר ממה שרואים ואני לא משקרת או משחקת משחקים יותר. אני שואפת לצוף גם

כשאני נמצאת בביוב שחור אך השלב הראשון הוא ללמוד לא לטבוע. רק אני יכולה

למלא את החלל הקר, רק אני יכולה להוציא את העומק המופנם ולגדול ללא סוף,

רק אני מוכנה להילחם על האושר שלי.

תמו ימים תמימים וריקים בתוך 4 קירות אפורים.

עכשיו זה או שחור או לבן.

אלוהים, מלכי, תודה שאתה תמיד מחזיק לי את היד.