אז כרגיל, דחיין כפייתי שכמוני, חיכיתי עד שתאריך היעד עבר כדי להיזכר להיכנס לפה ולגבות ולהיפרד.

אז בקושי כתבתי פה בשנים האחרונות, אבל הבלוג תמיד נשאר חלק יפה ונקי בחיים שלי.

פינה מלאה בזכרונות וכתיבה חופשית.

זה קצת מטורף בעיני שנותנים לכל החומר העצום הזה של אלפי כותבים להימחק ככה, אבל החיים הם כאלה, מוזרים וחסרי הגיון.

נרשמתי למספר בלוגים של כותבים שעקבתי אחריהם, נראה איך זה ממשיך.

הקטע המתסכל הוא שאני לא יודע איך להיחשף לבלוגים חדשים (לא שעשיתי את זה הרבה בשנתיים האחרונות).

אני לא יודע אם אפתח בלוג אחר, סביר להניח שלא.

לא כי הכתיבה לא חסרה לי, אלא כי זה פשוט משהו שאני נמנע מלעשות.

בכלל הזמן האחרון היה זמן של פרידות. נפרדתי מהמטפלת שלי מהשנה האחרונה ביום ראשון.

כאמור בפוסט האחרון, הייתי בשנת ניסוי עם האובדנות, הנחתי אותה בצד.

אז עכשיו האופציה להתאבד שוב חזרה לשולחן. זה מנחם.

יש משהו בסופיות של הבלוג שגם נותן לי פרופורציה. מיקרוקוסמוס לחיים עצמם.

(אז החיים כבר לא כאן?)

לא אאריך במילים, אף אחד לא אוהב פרידות נמרחות (אני לא, בכל אופן).

אהבתי להיות כאן. שלום.