אני בדיכאון שנמשך כבר מעל חצי שנה. אני לא רגיל לחוות דיכאון, אבל זה לא זר לי.

זה לא מהדיכאונות המשתקים. אני מצליח לקום בבוקר מהמיטה (גם אם באיחור נוראי, לפעמים אחרי ששכבתי ער במיטה כשעתיים אחרי שהתעוררתי) וללכת לעבודה. אני נפגש עם חברים ומבלה. אם אני לא אומר באופן ישיר שאני לא במצב טוב, אף אחד לא מדמיין שזה מה שעובר עליי.

אני כל כך טוב בזיוף שזה מחליא.

מעל כל דבר שאני עושה מרחפת איזו עננה (למרות שאולי זו מטאפורה לא טובה, כי אני מת על מזג אוויר חורפי).

הכל התחיל כשעברתי דירה בסוף אוגוסט. המעבר היה לי קשה ועדיין לא התרגלתי לדירה, מה שאומר שאין לי מקום בעולם שאני מרגיש בו בבית כבר שבעה חודשים.

באופן סותר למדי, אני מתחיל לתכנן קדימה ליותר זמן. הסוף כבר הרבה פחות קרוב.

באופן אירוני למדי, זה מדכא אותי יותר.

אני חושב על דברים שלא חשבתי עליהם כבר כל כך הרבה זמן, כמו להרוויח יותר כסף.

כמ לנצל את היכולות שלי לדברים שהם מעבר לעבודת מזכירות, לאו דווקא בשביל יותר כסף.

אני מתחיל להתרכז יותר בעצמי, כי הגעתי לקרקעית בחודשים האחרונים מהבחינה הזאת.

והכל קורה בגלל המצב הנוראי שאני לא מצליח לצאת ממנו. כאבי גדילה?