יומנה של חתולה

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב ולעדכן עד שפיתחתי פוביית  מחשב.

אח"כ החלטתי ללכת בקטן ולספר לכם על הימים האחרונים שהתרחשו כולם, באופן מפתיע בארץ הקודש. נגמור את זה ונראה איך ממשיכים מכאן לויאטנם וקמבודיה וקפריסין ואוסטריה וברלין וקפדוקיה.

ראש השנה עבר עלינו במפתיע בכיף גדול. אחרי שכבר הזמנתי אלי חברים לארוחת השאריות המסורתית (פעם שניה זו כבר מסורת, לא?)  הגיעה הזמנה תקיפה מגיסתי לערב החג. אחרי ה"לא" האוטומטי התחלתי לחשוב "למה לא בעצם"? די נמאס לי לארח וכששקלתי את טרחת הנסיעה למול אימת האירוח הכף נטתה בבירור לטובת הנסיעה.

אז נכון שלקח לנו שעתיים להגיע לחיפה אבל לערוך את השולחן היה לוקח לי בערך אותו הזמן שלא לדבר על לפנות ולנקות בסיום הארוחה.

אצל גיסתי, למרות האנטי הלא רציונלי שפיתחתי כלפיה היה ממש מעולה. קודם כל, כמובן, האוכל. טעים טעים טעים ומגוון. שוב שכחתי שנהייתי צמחונית וירדתי על תועפות פטה כבד. לסקלרוזה יש את היתרונות שלה. חוץ מזה הייתה אוירה נהדרת. כולם היו במצב רוח מעולה ובעיקר המארחים שניכרה בהם שמחת האירוח. אחרי האוכל יצאנו אל המרפסת שלהם המשקיפה למפרץ, רבצנו מכורבלים והלומי יין על מיטות השיזוף וחשבנו שסך הכל משפחה זה לא כזה נורא. לפחות לא המשפחה מהצד שלו.

למחרת ארחנו חברים לאותה ארוחת שאריות מסורתית וזה שלא היו שאריות לא בלבל אותי כהוא זה. ולמה שיבלבל כשיש שמאלנצ'יק? הוא הרים ארוחה מפוארת לגמרי (פירוט אצלה). אחרי האוכל יצאנו אל המרפסת שלנו המשקיפה על גגות גבעתיים, רבצנו בשמש הלומי יין וחשבנו שסך הכל חברים זה לא כזה נורא. לפחות לא מהצד שלי.

בערב התקשרו חברים מהצד שלו וגררו אותנו לקולנוע (ואלס עם באשיר. לא פשוט הסרט הזה). אח"כ, ברוח החג הלכנו לעזור להם עם השאריות.

בחג השני שמאלנצ'יק עבד ואז חזר הביתה והכין לנו לאכול ואז לקח אותי ואת ג'וניור לסרט נוסף מה שאומר שזו תהיה שנת תרבות מפוארת כי ביומיים השוויתי את מספר הסרטים שראיתי כל השנה האחרונה כולה.

ואז היה יום חמישי ואז שישי ובשלוש בצהריים החלטנו שאנו רעבים אז העמסנו את ג'וניור והנסיכה על האוטו והצפנו לאלומה שבמעלות תרשיחא בעקבות זכרונות טעימים מן העבר. שעתיים הלוך, שעתיים תענוג ושעה וחצי חזור (מי שסיפר לכם שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה שיקר).  הנסיכה לא חדלה להתפעל מאיזו משפחה מגניבה וספונטנית אנחנו ודרשה ממני לספר לכם על כך בבלוג אז הנה, אני מספרת. בכלל, מאז שחבר שלה נסע לדרום אמריקה לפני כמעט שבועיים היא נמצאת המון בבית וזה הופך אותנו שוב למשפחה. שניים אלה, ג'וניור והנסיכה (חיימקה בתאילנד למי שתוהה) מסתדרים נפלא וכשאנחנו ארבעתנו יחד אנחנו פשוט לא מפסיקים לצחוק.  נהדרים הילדים שלי ואת זה אני אומרת בשיא האובייקטיביות כמובן.

אתמול הנסיכה חתמה על חוזה שכירות של דירה בירושלים. עוד פחות מחודש היא מתחילה ללמוד ובימים אלה תתחיל להתמקם כך שתיכף נחזור להיות רק אנחנו וג'וניור.

ההורים שלי מאידך מוזמנים היום לועדת קבלה לדיור מוגן ברמת גן, או איך שג'וניור קורא לזה, אודישן ("הזכרת להם לעשות חזרות על התנועות מול הראי"?). אינשאללה הכל ילך בסדר, אבא שלי לא ידבר שטויות, אמא שלי תסחרר אותם באישיותה הכובשת והם יתקבלו.

אמש חזרתי לחדר כושר אחרי כמעט חודשיים וגיליתי שאת שריריי הבטן שכחתי בחו"ל. הייתי ככה קרובה להשליך את עצמי מהחלון החוצה אבל לא הצלחתי להרים עצמי מהריצפה. גררררררר

בחיי, מזל שהלכתי בקטן.

זה התחיל כך:

נגמר כך:

ובאמצע היה כך:

קצת מטושטש, אני מודה אבל זה מה שעשרה ליטר וודקה וכמה ג'וינטים עושים.

למרות כל החששות המוקדמים שלי ואולי דווקא בגללם המסיבה השנה היתה הטובה ביותר בחמש שנות התרחשותה. זה נכון מה שאומרים. כל מה שצריך להצלחה של מסיבה זה מוסיקה טובה והרבה אלכוהול.

עכשיו הבית שוב נקי ומסודר בתוספת חן של קישוטי פורים. הכלבים מחסלים לאיטם את שאריות הנודלס עוף, אני מחסלת (לא) לאיטי את מה שנשאר מהג'לי בינס והולכת ותופחת בהתאמה. במקביל אני מתמידה גם עם החדר כושר ומתנחמת בעובדה שעמוק בתוך הקנקן מקשקשות להם קוביות בטן מפוארות. המממ, זה נראה לי כמו משפט ראוי להיכתב על המצבה שלי: פה טמונות קוביות בטן מפוארות.

השעה היתה אחת בצהריים כשיצאתי מהקליניקה של מ., המטפלת בשיטת גרינברג (ואל תשאלו אותי מהי שיטת גרינברג כי אין לי מושג) ששולה שידכה לי  והרגשתי צורך דחוף בחברה. למען הסדר הטוב הראשון שפניתי אליו בהצעה שאי אפשר לסרב לה היה דווקא שמאלנצ'יק והוא, כמה מפתיע, לא היסס שניה לפני שסירב לי.

ישבתי במכונית מדוכדכת וממורמרת וסימסתי לשולה: "את פנויה אולי במקרה"? "כן, אני נמצאת בקנטינה עכשיו מחכה לחברים". "אני מטר ממך" סימסתי לה ובלבי התפללתי בבקשה בבקשה בבקשה שתזמין אותי להצטרף אליהם ועוד טרם יצאה התפילה מלבי בדרכה לפיית המשאלות כבר היתה שולה על הקו, מזמינה אותי להצטרף אליהם. וכך פגשתי את ג'יימס האגדי ואת גולדי וגיליתי שהם כל מה ששולה מספרת עליהם ואף יותר. בלי להרגיש שרפנו יחד שלוש שעות קסומות וטעימות בחסות פסטיס (לא נס ליחה גם אחרי שנים רבות של פעילות והחלפת שף) ובשום שלב לא הרגשתי מיותרת או לא שייכת. שולה תמיד טוענת שהיא אנטיפאטית אבל לדעתי זה בדיוק סוד הקסם שלה. שולה היא שולה, מה שאתה רואה זה מה שיש וזה אמיתי וזו כנראה הסיבה שאנשים חשים כ"כ טוב ונוח במחיצתה.

היום מסיבת פורים. זו כבר מסורת אצלנו. שנה חמישית. הרבה לפני פרוץ ישרא לחיי. בשנתיים האחרונות שמתי לב שכובד המשקל עובר מחבריי מה"חיים האמיתיים" לחבריי הבלוגרים. אני לא יודעת למה זה כך. כנראה שחבריי מהחיים שלפני ישרא כבר מיצו את הענין ושבועיים לפני פורים הם נכנסים למגננה. מנתקים הטלפונים, מתנתקים מהאינטרנט, ממלכדים את דלת ביתם, מסווים את קולם ומדביקים ריבועים מטושטשים כאלה על פניהם. המהדרים גם עוזבים את הבית עד ליל הסדר רק כדי לא להתמודד עם שיחת הטלפון העולצת שלי בענין מסיבת פורים.  הם עובדים נורא קשה, אין להם כח, אין להם חשק, אין להם מצב-רוח באמא'שלי שרק אעזוב אותם. זה קצת מעציב אותי. איכשהו דיימנתי מסורת כזאת בנוסח ותיקי הפלמ"ח שתלווה אותנו עד הדרך לחלקה המשפחתית ונפלאותיה תסופרנה מפה לאוזן.

למזלי הרב ושמחתי הרבה מנשוא חבריי הבלוגריים נכנסו כבר מזמן לחיי האמיתיים והפכו חלק בלתי נפרד מהם. איזה מזל שגם בגילי המופלג אפשר פתאום להכיר אנשים חדשים ולהתחבר בחיבורים מופלאים כאלה ואפשר לעשות ולהתחדש ולא להסתפק בציפיה לקיצבת הזיקנה וביקורי הנכדים.

עכשיו אם תסלחו לי אני הולכת למרוח מסיכת יופי על פני ולצבוע את צפורניי בלק ירוק.

שיהיה פורים שמח ומבדח לכולם.

* או בגירסה השמאלנית: אם לאשתך יש בלוג כדאי שתדע איפה האספירין.

בסביבות שתיים לפנות בוקר הצלחתי למקד לרגע את מבטי ולקלוט שבאופן ממש לא מפתיע אני ומשפחתי (וקצה שחזרה מהודו טעונת אנרגיות עוד יותר מקודם) הם היחידים שנותרו לפזז במרץ על הרחבה. אפילו בעלת השמחה כבר עמדה בפתח, אוחזת בידה האחת את נעליה האדומות המרהיבות ובידה השניה שלל מתנות לרוב.

מזמן כבר הבנתי שהסוד למסיבה טובה זה שפע אלכוהול חינמי ומוסיקה. זהו זה, לא צריך שום דבר נוסף. ואנחנו שתינו, אוח אוח איך שאנחנו שתינו. הצלחתי לתחזק עצמי במצב קבוע של שמחה עילאית רגע לפני אובדן הכרה. אפשר להגיד שהמסיבה היתה בעצם המשך ישיר לקומבה (ע"ע), אותה תחושה של ריחוף וחוסר משקל.

ואם כבר מדברים על הקומבה (ע"ע), יכול להיות שהיא היא האחראית לזינוק המפתיע במידת החזה שלי? אתם יודעים, הכוח הצטנטרפוגלי וכל זה כי כשמדדתי את החולצה החדשה ביום שלישי החזה שלי ישב בה בנוחיות מירבית (ואפילו ש. תעיד) אבל במסיבה עצמה הוא התעקש לפרוץ החוצה בדרמטיות. אני מקווה שלא פגעתי באף אחד.

למרות החזה, או שמא בזכותו הרגשתי יפה ונהדרת ואני לא נותנת לתמונות המרשיעות לקלקל לי (למה הסנטר השני שלי חייב תמיד להידחף לכל תמונה ומה לעזאזל חשבתי כשלבשתי חולצה ללא שרוולים?) בכלל, כולם נראו יפים וזוהרים ומאושרים עד להתפקע.

קצת עצוב לי שפסטיבל חודש היומולדת עומד להסתיים וגם חנוכה חלף עבר לו. עכשיו, משאין לי ילדים קטנים שצריך לרוץ איתם לכל מיני פסטיגלים ויפות וחיות ומייקל פיכסים למיניהם אני די נהנית מהחג. הדלקות נרות וקנונים מזייפים של מי ימלל וארוחות משפחתיות. הצלחתי להעביר שבוע שלם על חצי סופגניה קטנה ורבע סופגניה גדולה והייתי מאד גאה בעצמי עד אור לנר שמיני, שאז עשיתי את הטעות הפטלית וערכתי הכרות אינטימית עם הבריושוניות של לחם ארז. מה אני אגיד לכם, ככה טעים ככה מענג ועוד להוסיף חטא על פשע לשמאלנצ'יק היה רעיון מבריק. לקחת בריושונית, לחמם אותה מעט עד שהשוקולד בפנים ימס, לחצות, למרוח על כל חצי מעט מהקרם של העוגת גבינה-שוקולד לבן-טראפלס שבמקרה היתה לנו בבית ועל הכל להניח נגיעה של ריבת תות ביתית שבמקרה היתה לנו בבית ווואלה, הרי לכם פפנאש (ע"ע).

עכשיו יש לי קצת יותרמחודשיים לנסות להוריד את כל הבריושוניות שהתיישבו לי בנקודות אסטרטגיות ולא, אין מסיבת פורים.

קומבה:

פפנאש:

לא חראם? כל היופי הזה והיחידים שאפשר יהיה להשוויץ בפניהם הם הורי והוריו שכבר מזמן גמרו להתפעל מאיתנו וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הבישולים של שמאלנצ'יק אז אם יש ביניכם אושפיז או שניים שמחפשים מקום מפלט לערב זה או סתם בא להם לדפוק ארוחה טובה נא ליצור קשר עם המערכת.

כמו ששמתם לב המילים לא זורמות לי בקלות לאחרונה ועל משהו יותר יצירתי ממילים אני לא מעזה לחלום אפילו אז הרשו לי להסתמך על הזכרון הלקוי שלכם ולמחזר את ברכת השנה החדשה שעברה שלי:

בבקשה. נראה אותכם מפענחים את הקוד הזה. ותשתדלו יותר, כן? כי אף אחד חוץ משצ"ה הצדקת אפילו לא ניסה לנחש מהו ההיילייט של יום שלישי (היום של העוזרת כאילו דא?) והרי התשובה היתה בגוף הסרט?

לא משנה. נחזור לחידה היומית.

ביום חמישי הנסיכה היתה צריכה לעבור איזה בדיקה בתל-השומר וביקשה שאצטרף אליה. אתם זוכרים (???), לא מבשלת = יסורי מצפון? אך בגלל אירועי הבוקר המסעירים יצא שהתאחרתי קלות והיא נכנסה לבדיקה לפני שהגעתי. אי לכך ובהתאם לזאת, טרם כיבתה את הנייד שלחה לי את ההודעה שבכותרת.

עכשיו, מישהו מכם היה בבית חולים תל השומר לאחרונה טפו טפו? מענין אם הם עושים את זה בכוונה, את הבניה הקונגלומטית הזאת. זה דרך יעילה ביותר להעלות את מספר המנויים במחלקות לב, טראומה ופסיכיאטרית. למעלה משעה הסתובבתי בנסיון למצוא אותה וכמו בבדיחה ההיא, פעם אחר פעם מצאתי עצמי בחוץ. ושלא תחשבו שזו רק אני. נכון שכאשר נולדתי מישהו שכח לצייד אותי בחוש התמצאות אבל במקרה הזה הייתי חלק מעם רב ההולך ונודד במזדרונות בהבעת יאוש עמוקה וכל מי שעובד שם נאלץ לשמש במקביל גם כ"מודיעין שלום".

דקה לפני שהתמוטטתי בוכיה ומצווחת פקידה אחת הצליחה לאתר אותה ולהודיע לי שהיא ברנטגן.

הכל טוב ויפה רק שבשום מקום אין שילוט "רנטגן".  כי מה הסתבר? שרנטגן אאוט, דימות אין. דימות. דימות.

WTF איז דימות? השתגעתם לגמרי?

עכשיו נחזור להודעה שלמעלה. במקום חדר התפלק לה חדש אז מה הסיכויים שאבין את הודעתה? חשבתי שחייזרים חטפו אותה ודורשים כופר או משהו בשפה שלא נמצא לה עדיין פיענוח.

כשאיתרתי אותה סוף סוף היא כבר היתה מוכנה לתזוזה. לקח לי חצי שעה לפייס אותה. ניסיתי להפיל את התיק עליה ועל הודעת ה-SMS  הלא ברורה שלה אבל המנוולת הזאת ידעה בדיוק למה התאחרתי. 

נחזור כמה שעות אחורה לביקור במחסן התחפושות. למה באמת שלא יבוא פורים פעמיים בשבוע? איזה אושר, איזה כיף לפשוט וללבוש דמויות. הייתי יכולה לעבור לגור שם. מהבוקר עד הלילה אחליף תלבושות ואעשה פוזות לפני המראה. פעם נזירה ופעם זונה, פעם נסיכה פרעונית ופעם אשת חיל עתידנית, פעם כיפה אדומה ופעם זאב. בינתיים הצעתי להם את שירותיי הטובים כדוגמנית צילום אם אי פעם הם ירצו להפיק קטלוג. בתשלום סמלי, בחינם אפילו. אתם יודעים מה? אני אפיק את הקטלוג. אני לא חושבת שהם לקחו אותי ברצינות.

הבעיה היחידה במקום הזה היא שצריך לבחור תחפושת אחת (למרות שאחת המוכרות קלטה אותי ומייד הציעה לי לשכור יותר מתחפושת אחת. מה אני, מורן אטיאס מנחה את הקדם אירוויזיון?) וגם אחרי שאני כבר בוחרת ומשלמת ועוזבת ממשיכות שאר התחפושות להציק לי ולבלבל אותי ולערער את בטחוני בבחירתי.

וזו לא הדילמה היחידה. בנוסף לתחפושת שלי לקחתי גם תחפושת לשמאלנצ'יק ופתאום באה לי הברקה: למה שלא נחליף? למה שהוא לא ילבש את התחפושת הנשית ואני את זו הגברית? עשינו מדידות לפני בני הבית אתמול ולא הגענו להחלטה חד משמעית. כלומר החילופים זה שוס, אין ספק אבל האם אני רוצה להסתובב בדמות גברית כל הערב? הרי צודק הצ'יף כשהוא אומר שפורים זו בעצם ההזדמנות לכל הנשים להתחפש לשרלילות ואני, אם רק מגרדים קלות את הלמעלה, מבפנים אני סופר שרלילה.