יומנה של חתולה

הבוקר הגיעו חברותיי לטריומאט (טריומואט? אני אף פעם לא אדע איך אומרים או כותבים את זה) לביקור בממלכה שלי. פצחנו בארוחת בוקר (בממלכה שלי 12:00 בצהריים זה הזמן הנכון לארוחת בוקר). היה נחמד לשבת על הכס, לנופף לשלום לנתינים מזדמנים ולהרגיש בבית.

משם המשכנו לקניון החדש. כן כן, פתחו אצלנו קניון, מה שאומר שהצטרפנו למתוקנות שבערים וגם שעכשיו אתם יודעים איפה אני גרה. בכניסה לחניון דארלינג העלתה בחיוך את התובנה שהבגאז' זה ההמשך הישיר לבויידם הביתי ואני חשבתי בקול רם שבכל פעם כשאני נכנסת לחניון אני מצפה שהשומר יפול על צוארי בדמעות של אושר, פליאה והערכה למראה הבגאז' המדוגם שלי. גרוטאה מבחוץ אבל מופת לסדר ונקיון מבפנים.

לפני שאתם שולחים אותי להשתרע על ספת הפסיכולוג אני מזכירה לכם שזו הקטנה בבעיותיי ואת הכסף עדיף שאשקיע בקניות, טיפול יעיל ומוכח הרבה יותר מפסיכולוג. לפחות אצלי.

(במאמר מוסגר: אתמול שמאלנצ'יק אמר בגאווה שבזמן האחרון יש לו אצבעות זהב. כל מה שהוא נוגע בו מצליח ונושא רווח [טפו בלי עין הרע שלא יגמר לעולם]  ואז הוא העיף בי מבט נוגה נוסף והפטיר: טוב, אולי לא כל דבר וחיימקה הוסיף שמן למדורה וצחק: זה כמו פלוס ומינוס. זה מנטרל אחד את השני. בנים גידלתי ורוממתי).

העילה לביקור בקניון החדש היה למצוא בגדים לאירוע שדארלינג מוזמנת אליו. עברנו מחנות לחנות, בדקנו חצאיות והשווינו מחירים ודארלינג פשטה ולבשה דמויות כזיקית. פמה כבר איבדה את כל הצבע בפנים ואני קיבלתי הצעת עבודה. לאחר שעתיים, נחשו מי עזבה את הקניון עם שקית? ניחוש אחד מספיק לכם, נכון?

מה אני אגיד לכם, אני מאד מתלהבת מהקניון החדש. אני חושבת שאעביר לשם את המשרד שלי. אני צריכה רק להחליט בין אילנ'ס האינטימי, ארומה הידידותי למשתמש או ארקפה הטרנדי.

אוף, זה כ"כ קשה להחליט.

אני צריכה תקופת נסיון נוספת.

כשאמא שלי ראתה את וורוניקה שלנו בפעם הראשונה היא כמעט התעלפה.

היא גררה אותי לפינה ובלחישה רועמת שהגיעה עד לשכנים שאלה:

"השתגעת? איך את מחזיקה כזאת עוזרת?"

זה המקום לציין שוורוניקה הינה בלונדינית תמירה, דקת גיזרה ויפהפיה שחיוך עדין תדיר על פניה ועיניה הכחולות. אמא שלי, שעל ההערכה שלה אליי רמזתי לא פעם ושמעולם לא הצליחה להבין איך תפסתי בעל כזה ראתה כבר בעיניי רוחה את וורוניקה מספקת לשמאלנצ'יק שירותים מסוג אחר לגמרי.

תקראו לי תמימה, תקראו לי נאיבית, תקראו לי כשהקפה יהיה מוכן אבל אני לא מוטרדת מהענין. הבעיה היחידה איתה (עם וורוניקה כלומר) זה שהיא לא מדברת שום שפה חוץ מרוסית. או לפחות כך חשבנו. אי לכך כל התקשורת בינינו התנהלה בפנטומימה מדוברת שזה דווקא לא כ"כ רע אם תשאלו אותי. שבעתי מעוזרות בית שמספרות לי שבוע אחר שבוע את כל סיפור חייהן.

בכל אופן, אחרי כחצי שנה של אושר זוגי, או משולש בעצם, ביקשה ממני יום אחד וורוניקה להשתמש בטלפון שלי ופתאום אני מזהה צלילים מוכרים. רומנית, הגברת דוברת גם רומנית. מסתבר שהיא ממולדביה. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. מיהרתי להתקשר לשמאלנצ'יק והעברתי לה את השפורפרת. חיוך רחב התפשט על פניה והשניים שקעו בשיחה נלהבת, מעלים זכרונות מבית אבא.  

כשדיברתי עם שמאלנצ'יק באותו ערב הוא אמר לי: "איזה קטע, זה כמו מישהו שהיה אילם ופתאום מתחיל לדבר".

ולא. תשכחו מזה. אין לה ימים פנויים.

זהו. זה הכל. פשוט חשבתי שלא יתכן שאני אהיה היחידה בשטח שלא אכתוב שום פוסט הנושא את המילה הזו בגופו או בכותרתו בווריאציה כזו או אחרת.

אז זהו זה. צונאמי.

וחוץ מזה יש לי עוד כמה פוסטים בקנה, אוח אוח אוח, ללקק את האצבעות.

אני אשחרר אותם לאט לאט. כרגע אני בשלב בניית המתח.

וגם הכביסה כבר התייבשה.

בסך הכל, החיים יפים.

בשבוע שעבר פורסמה בעיתון הידיעה הבאה:

"תקועים בפקק? היזהרו מהתקף לב".

תודה. באמת תודה. ומה אתם מצפים שאעשה עם האזהרה הזאת?

אל תתקעי בפקקים, יאמרו המדענים המזהירים שחקרו בדבר.

וואלה? איך לא חשבתי על זה בעצמי.

חוץ מזה הכל בסדר. אני עומדת בכבוד בהחלטה שלי להסתפק בשתי סיגריות ביום ואני חוזרת לכושר לאט ובטוח.

אתמול רצתי 4.5 ק"מ. (תודה תודה, אתם לא צריכים להצדיע, באמת).  לא שזה משפיע על המשקל. כלל וכלל לא. הוא מקבל את פני בטווח הבעות שבין התעלמות לחיוך לעגני. אבל אני עוד אשבור אותו. זה יקח שבועות, זה יקח חודשים, אבל יום יבוא, אני אעלה עליו והוא ינפנף חלושות בדגל לבן וישמיע נפיחת כניעה חרישית.

ועד אז אני מתנחמת בדברי שמאלנצ'יק. הוא הסביר לי שאני בעצם רואה את הדברים מהזוית הלא נכונה.

זה לא שהירידה במשקל מתבטאת אצלי בהעלמות החזה והישבן. להפך, זו העליה במשקל שמתבטאת בהתעצמות שלהם.

וככה הוא אוהב את זה.

אבא חזר מוקדם מהעבודה ולקח אותנו לקולנוע.

הלכנו לראות את תפוס ת'כריש באנגלית בהצגה יומית.

היינו חמישה אנשים באולם של כ- 300 מקומות.

היה אינטימי. היה הזוי. היה גדול.

סרט מקסים מקסים בדיבוב מופלא של וויל סמית', רנה זלווגר, אנג'לינה ג'ולי, רוברט דה נירו כמאפיה בוס והשיחוק מרטין סקורסזה כערס צעצוע. היה עוד אחד שאינני מכירה, משהו בלאק, שדיבב את לני, הכריש הצמחוני. מוטרף לגמרי.

אחד הדברים המקסימים בסרט הזה הוא שהדמויות קבלו את תווי הפנים של המדבבים שלהם, את שפת הגוף שלהם. מצחיק בטירוף.

בכיתי בסוף. אלא מה.

אח"כ הלכנו לאוונגרד בקרית עתידים.

בשני הביקורים היחידים שלי במקום, לפני זמן רב, תהיתי ביני לביני איך הם הצליחו להרוס כ"כ ביסודיות אוכל כ"כ פשוט. כנראה שתהיותיי נשמעו כי המטבח שלהם השתפר פלאים. בצירוף העיצוב המושקע והשירות המצוין זה מקום מומלץ למדי.

חזרנו הביתה, שתינו איזה דרינק וג'וניור השכיב אותנו לישון.

קמנו הבוקר, רעננים אך מרוצים.