Gradually, and then Suddenly

שכחתי כבר מה זה ההרגשה הזאת להיות כמו טישו משומש

ואני חושבת שאין פה עוד אופציה לדף חדש, זה רק לקרוא ולמחוק ולחזור ולקרוא ולמחוק ולחזור;

זה מצחיק כמה אפשר להתפעל מכל זה כל פעם, לאמץ את זה כדרך חיים עד הנקודה שמבינים ששום יום לא יהיה יותר טוב מאתמול

ושום מחר לא יהיה יותר מסעיר מהיום, ואני רק יושבת פה עם כוס קפה ביד אחת סיגריה בשניה ומחכה לחזור למיטה ולישון ולישון ולישון

עד המחר הבא, שיהיה אפילו יותר נורא מהיום.

(שכל זה כמובן בגדר מצב רוח מחורבן וכשכן יבוא המחר הטוב והיפה זה כבר לא יהיה כאן)

וחזרה לתוך העולם היפה ולבכי שאחרי