טיפוס עצמאי

פתאום החיים נעשו קשים יותר. הכל מדפרס ומבאס, כי זה מבאס להיות שם כשאתה לא באמת רוצה להיות שם, וכשאתה סוף-סוף חוזר הביתה תמיד מצל עליך הענן הזה של יום ראשון והחזרה לבסיס, ובכלל - איך אתה יכול להעריך כל כך הרבה שפע בבת אחת כשאתה חוזר ממקום עם זמן מוקצב לחירבון? כל חיוך הוא בגדר אושר גדול שתמיד כפוף לעירבון מוגבל, ואי אפשר להשתחרר מזה. מה אמור לעשות אדם, חייל בצבא ההגנה לישראל, שבהגדרה אין לו קול או כוח כלל מול המערכת? שום כוח בכלל, מלבד הכוח לתת ולקחת חיים.

הנעורים קצת נגמרו, ואני כותב כמו טיפש פוסט על ביאוס נוראי כשיש לי פז"מ של שלושה שבועות. מפגר. אבל ככה זה, כי בבת אחת אתה נאלץ לעבור מהחופש הגדול (כמה משמעויות לשם) למסגרת הנוקשה ביותר בישראל, ובערכים המטופשים שלך לא ייתנו לך לצאת משם. לא תדפוק נפקדות, ולא תקלל את המ"מ.

כמו ילד קטן ומטומטם אני מרגיש. וכל ההתקדמות שהייתה לי ב- 18 השנים האחרונות, כמו נמוגה ברגע אחד בבקו"ם; כמו נעלמה לה, לטובתם של המדינה ושל עם ישראל.

http://www.youtube.com/watch?v=3hcKENCO0RY