טוב, כתבתי איזו מגילה מבולגנת לפני רגע שהחלטתי לצמצם, אני אשתדל להיות מעט יותר ענייני מעכשיו.
קורה ברבה, יחסית, שאני מרגיש נורא מדופרס מכל עניין השיבוץ הזה בחיל השיריון. אם זה בגלל שלא אישרו לי דח"ש ואם זה בגלל שאין לי שום דבר לעשות בנושא הזה, ואם זה בגלל שאני מרגיש שנידונתי לבינוניות ע"י מקבלי ההחלטות בענייני השיבוץ בצה"ל. הפחד הזה, מהרעיון שאולי שלוש השנים הבאות יהיו כל-כך לא ממוצות וכל-כך בינוניות לי, פשוט מפחידה אותי ומכאיבה לי בלב פעם ועוד פעם לאורכו של יום. השאיפות שלי להגיע רחוק ולהיות אדם דגול וגדול, כפי שחינכו אותי לשאוף, וכמו-כן - בהתאם לכישורים שאני מחזיק בהם עובדתית; כל-כך רציתי להיות במקום שמחנך לשינוי ולמנהיגות, שיוביל אותי לאופקים ולדלתות שעדיין לא יצא לי להכיר, כדי שמתישהו - בבוא היום - אני אוכל להיות זה שמזיז עניינים ועושה שינוי בעולם. כדי שיום אחד, הרבה אחרי שאעבור לעולם הבא, מישהו יוכל לפתוח אנציקלופדיה (או סתם לעיין בויקיפדיה) ולהיתקל שם בערך שעוסק בי.
כדי שהשם שלי לא יאבד. כדי שהשם שלי לא ייקבר יחד איתי.
זה הפחד היחידי שלי, להיות בינוני. להגיע למצב שבו אין לי מספר ברירות לגבי אופן התנהלות החיים שלי, אלא רק ברירה אחת - להיות מנקה כבישים או שומר בבנק, רק כדי שאוכל עוד לשלם את השכירות.
הערת ביניים חשובה: מי שמכיר אותי יודע שאני לא אליטיסט, ושיצא לי להתרגש מעבודות קטנות ולרוץ להתנסות בהן, אם זה להיות זה שלוחץ על הכפתור בכניסה לסופר פארם ואם זה לעבוד בסקרים בטלפון. אני מדבר כרגע על הטווח הארוך ועל החיים כמבוגר.
בכל אופן, הנקודה שלי היא שאני נורא מבוהל מהמצב הקיים. מבוהל, מיואש, ומאוד מאוד מבולבל. המסגרת הזו היא המסגרת הראשונה שאליה אני נכנס ואין בה משהו שמקביל ל"מועדי ב'", או לטעויות שעליהן אפשר עוד לכפר. וזה מפחיד, כי.. ככה אני. אני טועה ואני משפר, וכשאני משפר - אז זה יוצא מושלם.
מה שמדהים אותי בכל העניין הוא הכוח הזה שיש להורים שלי עליי. היכולת המדהימה שלהם - גם של אמא וגם של אבא - לדחוף אותי מצורת מחשבה אחת לאחרת, ולהוציא ממני חיוך גם כשכבר עשיתי את כל החישובים והגעתי עם עצמי להסכמה בדבר הבינוניות שנכפתה עליי. אם זה אבא, שקורא אותי כמו ספר פתוח ויודע לתת מעט מניסיון חייו המרהיב, ואם זו אמא - שתמיד מאמינה בי, לא חשוב מה הנסיבות, ויודעת להגיד לי ש"אתה גדול כי אתה גדול, לא משנה איפה אתה".
כל-כך קשה לי להאמין בזה כשהיא לא פה. אבל עוד מעט יוצאים לארוחת בוקר, אז אולי אני אצליח לחזור משם עם תובנות חדשות ומעודדות לגבי העתיד.
וזה לא משנה אם זה אמא או אבא, אם זה בטלפון או פנים-מול-פנים - ההורים שלי יודעים תמיד לעשות לי טוב, לגבות אותי ולתמוך בי בכל מה שקורה. גם אם עשיתי טעות. כי ככה לומדים.
ואני מוקיר תודה עליהם.
http://www.youtube.com/watch?v=kM9-ijq3TI4
שיר יפהפה ששמעתי היום, אחרי המון המון זמן. ואחרי אהבה אחת או שתיים.
ואיזה כיף זה לנהוג לבד באוטו בשבת בבוקר!
וניר, ענת ובנזה - תודה על התגובות. אל תחשבו שלא קראתי אותן רק בגלל שלא עניתי. זה העלה לי חיוך על הפנים.
שיהיה לכם שבוע מדהים, ונתראה (בע"ה) ביום חמישי הבא :]
עריכה:
ידוע שעברתי השבעה, כן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
