אז יצאנו, לכאורה הכל היה מעולה,
אבל כרגיל אצלי - שום דבר לא יכול להיות פשוט.
פגשתי אותה לפני שבועיים ביומולדת של חבר, היתה נחמדה והכל, אבל אני הייתי רק שבועיים אחרי הפרידה הגדולה.
לא רציתי לצאת, כי חשבתי שאני לא מוכן עדיין לצאת שוב.
אז ייעצו לי לצאת, כדיי להמשיך בחיים, לא לשקוע בדיכאון (מה שלא ממש עבד בחודש האחרון)
בסוף אחרי שבועיים נכנעתי להם, והתקשרתי, ואחרי יומיים יצאנו.
היא היתה באמת מקסימה, וחמודה ומצחיקה וישבנו ודיברנו בערך 5 שעות.
נשמע טוב נכון? (באמת חשבתם שזה יהיה כלכך פשוט אצלי?)
אבל בפנים, כמו הלילות הירושלמיים, נורא קר פתאום.
לא יודע להסביר את זה, ומה קרה, אבל בחלקים מסויים פשוט הרגשתי נורא מרוחק,
וכאילו אני יושב ומסתכל עלינו מהצד, נעול מבפנים,
כדיי להרחיק זרים שלא יתקרבו - הענק וגנו.
אמנם עוד ננסה שוב, אבל בהנחה שזה לא ילך (למרות שאני אשמח להיות מופתע לטובה),
צריך להמשיך גם אחרי.
אבל מה לעשות, כנראה שאני לא יודע להתחיל עם בנות,
אמנם הייתי בטוח שאחרי שתי חברות שכל אחת מעל לשנה, אני כבר אוכל להבין את הראש שלכן
ואני אדע מה עושים (או אמורים לעשות).
אבל זה לא ככה, והאמת? אני גם לא מסתדר עם הקונספט הזה,
להתחיל עם מישהי בלי להכיר אותה, רק כי מוצא חן בעיני איך שהיא נראית.
זה לא אמור לעבוד ככה לדעתי, אבל איך זה כן?
"נעבור את החורף ואחר כך נראה, באביב" (מ. שטרית)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
