"המתופף והמוזיקאי ז'אן-ז'אק גולדברג, הלך לעולמו לאחר שנאבק במחלת הסרטן במשך כשנתיים. גולדברג נפטר במרסיי, צרפת, שם התגורר בשנים האחרונות. הלווייתו תתקיים בישראל." זאת ההודעה כפי שהתפרסמה בחדשות, ממנה, אי אפשר להבין איזה אדם נדיר איבדנו היום, ז'אן ז'אק, לא היה רק מתופף מוכשר, אלא אחד מהמוזיקאים היותר גדולים שהיו בארץ ואחראי למספר גדול של הרכבים בשנות השמונים. אבל את כל הפרטים הביוגרפיים האלה (שללא ספק ראויים לציון) תוכלו למצוא כאן ובצורה מדוייקת ומסודרת יותר.
הז'אן ז'אק שיצא לי להכיר באופן אישי יותר היה איש יקר, חם ואוהב, שהיה לי הכבוד להיות בהופעות איתו, ואפילו לדבר איתו אחרי אחת ההופעות לפני כמה שנים, בא, לחץ את היד, שאל והתעניין, דיבר קצת עם החברה, פשוט בנאדם יקר. מצדיק מה שאמר עליו פעם פורטיס - מתופף עם יד ברזל ולב זהב. מצורף כאן ראיון שנתת לעיתון לפני בדיוק שנה, וזה היה שמור לי במחשב מאיזשהי סיבה (התמונות כלינקים בגלל גודלם)
http://img80.imageshack.us/img80/6022/1100bo3.jpg
http://img80.imageshack.us/img80/1696/2lh3.jpg
http://img80.imageshack.us/img80/9194/3if7.jpg
http://img80.imageshack.us/img80/4691/4ij9.jpg
http://img80.imageshack.us/img80/2707/5xy9.jpg
אי שם בבלאגן שאצלי בחדר, יש לי אפילו את אחד המקלות שלך, ז'אן ז'אק. כל כך קיוויתי שתצא מזה, שכבר עברת את המחלה והחלמת ועכשיו אתה רק מחלים, ועודמעט חוזר כבר להופיע שוב. היה שלום איש יקר, מקווה שעכשיו אתה שם למעלה, עושה ג'אמים בגן עדן עם יוסי אלפנט, ועושים שם ביחד שמח לכולם. יהי זכרך ברוך.
תוספת:
את הקטע הבא כתבה גולשת (מוכשרת מאוד) בכינוי "יעל המקורית" מYnet:
ז'אן-ז'אק קונפליקט
אתמול בצהריים תהיתי מה שלומו.
אני משתדלת לצאת להליכה רגלית לפחות ארבע פעמים בשבוע, 6-4 קילומטרים כל פעם. מעבר לטעמי הבריאות, ההליכה מרגיעה ומנקה לי את הראש. לצעוד בשמש החורפית-סתווית ברחובות קטנים ושקטים ולהציץ בחצרות היפות, ללכת בקו הגבול של העיר שבו הלבנים והבטון פוגשים את השדות הירוקים, רק אתה, הדיסקמן והמחשבות שרצות. זמן איכותי של הקשבה למוזיקה בלי הסחות דעת. תענוג.
אבל בשבועיים האחרונים, משהגיע הקור למחוזותינו, קשה למצוא את המוטיבציה לצאת ממקלט הפוך ומפזר החום לטובת שעת הליכה ברחובות מוכי רוח, כפור וגשם. בסוף מצאתי את התמריץ שנזקקתי לו – הפקרתי את הדיסקמן לטובת הווקמן הישן והחורק, ואת מארז עשרת הדיסקים בקסטת טייפ אחת ויחידה: ז'אן קונפליקט. אני אוהבת את הקור שעולה מהמוזיקה, את המתכתיות של הניו-ווייב האייטיזי העמוס סינטיסייזרים, את השירה באנגלית של פורטיס ובן טל במבטא משובש שהוא חצי ג'יבריש לאוזניי, את תחושת הדיכאון והניכור הכפול, שהוא הניכור שאתה חש מהסביבה בה אתה זר והניכור שאתה מפגין בחזרה כלפיה, מתכנס עמוק בתוך הצעיף והמעיל ועצמך, אטום לעולם החיצון. ויותר מכל, אני אוהבת את הקצב. אני שומעת את התיפוף של ז'אן ז'ק והרגליים צועדות מעצמן. צועדות כל כך מהר שהן כמעט רצות. שמהר מאוד חוסר המוטיבציה מתחלף בהכרה שהגעתי לקילומטר השישי בלי להרגיש, והרגליים לא רוצות להסתובב בחזרה לפני שייגמר הצד.
ז'אן ז'אק גולדברג לא היה מסוג המתופפים הוירטואוזים שמהמם אותך במהירות ידיים ובטכניקות מרשימות. הוא היה מתופף אולד סקול אמיתי. כזה שכל מכה שלו היא מכה, "בום!" של יד ברזל עם כל הנשמה, כזה שמטרונומים היו מביטים על הדיוק שלו בפליאה. תקשיבו ל"ערבב את הטיח" מימיו בלהקת הפליטים. הקצב מונוטוני לאורך השיר שמתאר את השגרה המונוטונית של הפועלים מעזה, מונוטוני כמו דפיקות לב. ובדיוק כמו דפיקות הלב כל מכה היא חיונית, לא מאבדת עוצמה ודחיפות ולו למיליונית השנייה. חזקה ומהדהדת, וביחד הן יוצרות רצף של קצב מהפנט שדוחף קדימה את השיר. "לז'אן ז'אק יש מכת מוות בסנר. כל מכה שנייה אתה נהיה חירש", אמר עליו פעם אהוד בנאי. אומרים שחטיבת הקצב היא היסודות שעליהן עומד השיר. ז'אן ז'אק לא רק יצק בתיפוף שלו יסודות בטון בעומק קילומטר, הוא גם ציפה אותן בפלדה. ריחפתי ברחובות על הקצב שלו, שהעלים לי את העייפות והקור, שדחף כמו מנוע בכל הכוח בלי שתוכל או תרצה לעצור. One Day I Smile שר בן טל, ואני מגבירה את מהירות הליכתי. איזה קצב נהדר, אני חושבת לעצמי, תיפוף עצבני אבל לא כזה שמתחרע בפריקת כל מה שצבור בתוכו, אלא פקעת עצבים פנימית ועצורה, משהו שהולך ומתחמם בפנים לקראת הפיצוץ הבלתי נמנע, חזק כמו צפירות אזהרה. שאלתי את עצמי מה שלום ז'אן ז'אק בימים אלו, ולא לתשובה הזו ציפיתי.
הוא הגיע פתאום כמעט משומקום ב-1980 אל הקליק והפך לחבר בלא מעט מאבני הדרך המוזיקליות של העשור – הקליק, ז'אן קונפליקט, אור כשדים, אהוד בנאי והפליטים, פורטיסחרוף, להקה מקומית ועוד. דני דותן סיפר שהוא הופיע בדלת, ורצה להיות מתופף הקליק על אף שלא היתה לו בכלל מערכת תופים. "איך נדע שאתה יודע לנגן?", הם שאלו, והוא החל לתופף על קופסת הגיטרה של אלי אברמוב, והתקבל מיד. בקרדיטים של "סיפורים מהקופסא" תוכלו למצוא ב"חתול מפלצת" את הכיתוב "ז'אן ז'אק גולדברג: כסא". ביקר באולפן את החברים והיה חייב להצטרף אל הקצב גם אם אין תופים בנמצא.
בפעם האחרונה ראיתי אותו בשלישית מבין הופעות ההרצה של פורטיסחרוף, יוני 2005, התקבצות של ההרכב המיתולוגי בשלמותו – פורטיס, סחרוף, שפריר, סמטנה, גולדברג. זו היתה הופעה נפלאה, מהסוג שגורם לך לחייך לכל מי שסביבך כאל חבר קרוב בזכות החוויה המשותפת המאחדת של המוזיקה. הוא היה רזה בצורה מפחידה, אבל כמה שהמראה הדליק נורות אזהרה לעיניים היה קשה להסתכל על משהו אחר מלבד החיוך העצום שהיה בשפתיים ובעיניים הבורקות שלו, על הכמות המטורפת של אושר ואהבה שנשפכה לו מהפנים אל המוזיקה והמפגש המחודש עם החברים הוותיקים שעל הבמה. חיוך שהיה יותר גדול ממנו, שלא ראית שום דבר אחר מלבדו.
האנשים שעמדו לידי אז היו שם גם בהופעות הבאות. ככל שהתקדם הסיבוב הפכו הפרצופים מוכרים, אחר כך השמות, בסוף האנשים שמאחוריהם. נרקמה חברות. ז'אן ז'אק כבר לא היה שם. זמן קצר אחרי תחילת הסיבוב התגלתה מחלת הסרטן והוא שב לצרפת לטיפולים. תמיד כשנפגשנו בהופעות היה מישהו שואל "שמעתם אולי מה קורה עם ז'אן ז'אק?", תמיד היתה התחושה שהוא יחזור בשלב כלשהו ויתפוס את המקום הקבוע על הבמה. אולי בעוד חודש, חודשיים, בהופעות סוף הסיבוב. היתה תקופה של שיפור, פורטיס וסחרוף סיפרו על קורותיו בבית ההבראה במרסיי, פורטיס חיקה אותו מנסה למכור למאושפזים הצרפתיים התמימים מים קדושים מישראל במחיר מופקע שבכלל מילא בברז הסמוך, וכולם צחקו. אבל הסרטן לא מוותר בקלות. דווקא אתמול כשנפגשנו יחדיו כמה חברים מאותן הופעות נפלה עלינו הבשורה. שתיקה עגמומית נפלה בדרך הביתה. תחילתה של ההכרה שלעולם לא נשאל שוב לשלומו, לא נקווה עוד לניצחון על המחלה הארורה, שפורטיס הודה לו בסוף ההופעה האחרונה ואמר "שיחזור לנגן איתנו בסיבוב הבא!" ואותן תשואות שהרימו את תקרת הבארבי בתגובה לא יגיעו אליו יותר. כל כך חבל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
