| 2/2007
מכבים את האור
"כשם שהיתה נקודה ראשונה בזמן, שמישהו חיכך בה שני מקלות
כדי להפיק ניצוץ, כך היתה פעם ראשונה שהורגשה שמחה, ופעם ראשונה שעצב.
במשך זמן מה הומצאו רגשות חדשים כל הזמן. תשוקה נולדה בשלב מוקדם,
וכמוה צער. בפעם הראשונה שהורגשה עקשנות, היא עוררה תגובת שרשרת,
שיצרה את רגש התרעומת מכאן, ואת הניכור והבדידות מכאן.
יתכן שתנועת מותנים מסויימת בניגוד לכיוון השעון היא שסימנה את לידת האקסטזה;
שברק פתאומי הוא שגרם לרגש היראה הראשון.
בניגוד לציפיות, רגש ההפתעה לא נולד מיד. הוא הגיע רק לאחר שלאנשים היה
די זמן להתרגל לדברים כפי שהם. וכאשר חל, די זמן, ומישהו הרגיש מופתע לראשונה,
מישהו, במקום אחר, הרגיש צביטה ראשונה של נוסטלגיה. [...]
אפילו היום, עדיין לא קיימים כל הרגשות האפשריים. עדיין יש בהם כאלה
שנמצאים מעבר לגבול יכולתינו ודימיונינו. מעת לעת, כשיצירה מוזיקלית
שאיש לא כתב, או ציור שאיש לא צייר, או משהו אחר שאי אפשר לנבא,
להבין, או לתאר בשלב זה, מתרחש, בא לעולם רגש חדש.
ואז, הפעם המיליון בתולדות הרגש, הלב גואה וסופג את רישומו."
(תולדות האהבה\ניקול קראוס)
שלום לכם, קוראים לי נתן, ואני כתבתי פה בחצי השנה האחרונה,
ועכשיו, הגיע הזמן לכבות את האור.
דרך הבלוג הזה, פגעתי ביקרה לי מכל, ואיני יכול לשאת את הכאב בידיעה
על הצער העמוק שגרמתי לה.
אומרים שאבן שזרק טיפש לבאר, גם מאה חכמים כבר לא יוכלו להוציא.
אמנם את הטעות שלי כבר עשיתי, ושומדבר עכשיו כבר לא יוכל להחזיר את הזמן אחורה,
אבל נראה לי שלפחות כרגע, הגיע הזמן לעצור, ואולי לפחות למנוע טעויות עתידיות.
נעמתם לי מאוד בחצי שנה האחרונה, מקווה שהצלחתי להפיג את שיעמומכם,
אפילו לזמן מועט.
יום אחד, אולי אחזור...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
