| 4/2007
מעבר לגדר את התמונה הבאה צילמתי כשהייתי בפולין, לפני כמה שנים.
התמונה היא מיידאנק, ביציאה מתאי הגזים, במבט החוצה אל החיים שמעבר לגדר
(התמונה לא באיכות הכי טובה בגלל הסריקה; כן, אז עוד לא היו דיגיטליות כמו היום)

אני לא זוכר מתי התחלתי להתעניין בשואה. אני זוכר שלפני הנסיעה לפולין, ההתלבטות העיקרית שלי אם לנסוע או לא היתה בעיקר הפחד. בתור ילד, נורא פחדתי מיום השואה, וכל הסרטים, ההסברים והעדויות שבאו בעקבותיו, ואמנם מאז עברו כמה שנים, וכבר הייתי ילד גדול (הייתי בי"ב, אז לפחות חשבתי שאני גדול) ולא הייתי בטוח, שאני אצליח להתמודד עם חויות כאלה, כשנגיע לדבר האמיתי. אם סרט בטלוויזיה על השואה היה מפחיד אותי, מה יקרה כשאני אצטרך להיות במחנה השמדה אמיתי?
בסוף, החלטתי לצאת למשלחת, ואני שמח שעשיתי את זה. כשנמצאים שם, בכלל לא מעכלים את כל מה שרואים, רק מנסים להכיל ולנסות לתפוס ולתעד כמה שיותר אינפורמציה, מהסביבה ההולכת ונעלמת שקיימת שם, השנאה השורשית הזאת, התהומית הזאת, שמעבר לכל גבול של היגיון אנושי. המחשבות האמיתיות, מתחילות לחלחל אצלך רק אחרי שאתה חוזר לארץ, אל השקט שלך, רחוק מכולם פתאום. אז אתה יושב, עובר על היומן שכתבת שם, קטעים שאתה לא זוכר בכלל שכתבת, שנכתבו בסוג של התפרצות, ספק רגש, ספק יראה.
"טוביה (המדריך) מזכיר לנו שוב ושוב ושוב, לא ללכת שולל אחרי היופי האירופאי של פולין, הוא משקר, הכל פה שקר אחד גדול, תחפושת של עיר אירופאית קלאסית, שבנויה על הריסות העם שלנו [...] שוב בוקר, שוב באוטובוס, נוסעים. באוזניות מתנגן "בבוקר של קטיפה כה ריק" - כל כך מתאים, אירוני, הכל פה ריק, קר ומנוכר, עיר אירופאית עם שמיים אפרוריים, שמסתירה מאחוריה את הזוועות שהתרחשו כאן לא מזמן.. [...] מגיעים ליער 'לופוחובו', יער מדהים ביופיו, ירוק עד וצפוף צמחיה, יער שבו הושמדה כל קהילת טיקטין, אותה עיירה ציורית על שפת הנהר שרק לפני 10 דקות יצאנו ממנה, עיירה שלמה, על כל קהילתה, כמונו, הלכנו ממנה ברגל אל היער הסמוך, רק שאנחנו גם יצאנו ממנו. למה? מה ההבדל ביננו? מה ההבדל ביני לבינך אחי? אני כאן מעל, עם דגל ביד ונר נשמה, שנינו אחים, אבל אתה כאן למטה, רק כי נולדת יהודי, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. הכל ירוק כל כך, פסטורלי כמעט, וקשה לתפוס את זה שמתחת לכל הירוק הזה, נספתה קהילה שלמה. המעט שאני יכול להעשות בשבילך אחי, זה לספר את הסיפור שלך, של משפחתך, של קהילתך, לזכור ולא לשכוח. [...] מגיעים למידאנק, הפגישה הראשונה עם שואה "הארדקור", לא עוד אנדרטות, לא עוד בתי קברות, הדבר האמיתי. כל כך הרבה חששות בדרך, וכולן נעלמות כשמגיעים לשם, המחשבות מפנות את מקומן לחושים המתחדדים, שמנסים לקלוט ולתעד כמה שיותר ממה שאתה רואה מסביב, יהיה מספיק זמן לחשוב אחר כך. ומעל הר האפר הנורא הזה, מוציאים תנ"ך וקוראים את חזון העצמות היבשות של יחזקאל, שמעולם לא היה כל כך מתאים, כל כך מצמרר כמו מעל גיא ההריגה הזה. [...] החשיפה לשואה, נבנית בהדרגה במהלך המסע הזה, ותמיד מועמדת בניגוד להיסטוריה של העבר, המורשת היהודית העצומה שהיתה, הקהילות הגדולות שחיו בפולין רבתי, ומנגד ההשמדה האדירה, שמחתה כהרף עין דורות שלמים. הערב היינו בקבר הילדים בטרנוב, עוד קבר אחים, הפעם של ילדים, פעוטות, זאטוטים וטף, עם עיניים תמימות, ולבבות תמימים עוד יותר, איך אפשר לפגוע בילד? שאפילו עוד לא יכול לשאול את ה"למה?" ? איך אפשר לתפוס כזה מעשה? וישר חשבתי על האחיינים המתוקים שלי, ורק המחשבה שמישהו ינסה לעשות להם משהו, מצליחה לשגע אותי. ופה למטה, אתם הילדים שלא הכרתי, שכבר לא אכיר, שכבר לא גדלו, לא צחקו, שכבר לא. [...] חזרנו מאושוויץ, המקום הנורא בעולם. בשיחות קבוצתיות אל תוך השבת, מנסים קצת לעכל, לפרוק, לדבר, להבין, את מה שראינו וחווינו השבוע, עוד כמה שעות, כבר צריך לארוז שוב, להתכונן לדרך חזרה לארץ. יקח עוד הרבה זמן, עד שיהיה אפשר לסכם, את כל מה שעברנו כאן..."
הזהו אדם? (מתוך "הזהו אדם?" פרימו לוי)אתם היושבים באין מחרידבמִשכנות מבטחים;אתם המוצאים מאכל חם ופני ידידבשובכם הביתה עם דמדומים:התבוננו וראו הזהו אדםהעובד בביצה הקרה;הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחםלמען פת-לחם זעירה.שבעבור "כן" או "לא" לבן-מוות היה.התבוננו וראו האם אִשה היא זאת.בת בלי שֵם ובלא שיער;שלא נותר בה עוד כוח לזכור,שעיניה ריקות וצונן חיקהכצפרדע ביום חורף וכפור.הרהרו וזִכרו כי כל זאת אירעוהיו הדברים האלה:אשר אנוכי מצווכםלחקוק בלבבכם.ושיננתם אותם לבניכםבשבתכם בבית בלכתכם בדרך,בשכבכם ובקומכם.והיה כי תדוֹמוּ - יאבדו בתיכםויך בכם החולי מכף רגל עד קדקוד.ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד.
אנחנו כאן, כדיי לספר,
לזכור, ולעולם לא לשכוח, לעולם לא לשכוח.
| |
|